שרית פליין
תמונה א
אני בסוף כיתה ד׳ מסיבת סיום ,פרידה מהמורה האהובה אחרי שלוש שנים. כולם , כולל המורה והבנים בוכים ואני- נאדה, לא דמעה, לא לחלוחית, רק גוש תקוע בין הגרון לסרעפת.
שלא יהיה לכם שמץ של ספק- אהבתי אותה מאוד! כל כך אהבתי והערכתי ששנים אחרי כן כשהפכתי למורה היא היתה אורחת הכבוד במסיבת הסיום של כיתתי הראשונה. אז כן , הייתי עצובה כמו כולם, אבל לא בכיתי.
תמונה ב
שנתיים אחר כך עורכים בבית הספר הקרנה של סרט- ״להיות כמו כולם״ כל הבנות מתייפחות, הבנים מחפשים נמלים ברצפה ומי נשאר יבש? נכון- אני , ובחיי שהילדה הגיבורה נגעה לליבי לא פחות מאשר ללב של כל רטובי העיניים.
לא יודעת להסביר את זה, אבל כל זה רק הקדמה. מוכנים?
תמונה ג- כיום.
אני מדפדפת באפליקציה של תמונות יפות עם ציטוטים על חברות , מחייכת לעצמי בהנאה,חושבת למי זה מתאים ו- רגע מה זה?
מה הרטיבות הזו בעיניים?
מי זה מתרגש מתמונה שמזכירה לו כמה החברים שלו חשובים לו?
אולי העייפות גורמת לעיניים להתעייף? כן, זהו , אין ספק. עוברת לטלויזיה. אופרת סבון מטופשת. הכי טוב. רק לא משהו רומנטי. תסריט גרוע, משפטים נדושים. מתאים בדיוק כדי להירדם, רגע, מה קורה פה? מה קרה ? איך המחשבות שלי קפצו משתי החברות האנגליות אל החיים שלי? מה זה הרטוב הזה?
כן, הגיע הזמן להודות. ילדה שלא מצליחה לבכות( נשבעת לכם שניסיתי) הפכה לאשה עם בלוטת דמעות רגיזה.
ואתם יודעים מה? טוב לי עם זה.
טוב לי להתרגש, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, להרגיש הכל עד קצות העצבים החשופים, בלי שכבות מיותרות, בלי קליפות.
שלא יהיה לכם שמץ של ספק. יש לזה מחיר לא נמוך.
אני כותבת את המילים האלה עכשיו והבטן מתהפכת לי. ולא רק כי אני יודעת שברגע שאפרסם את זה כל אחד יוכל לראות ולהגיב. עצם הכתיבה ועצם הכניסה שלי פנימה אל עומק התחושות הופך ובוחש לי הכל בפנים. והמרחק בין פנים לחוץ מתקצר פתאום.
כשמוותרים על הקליפות מרגישים הכל נורא חזק , המחשבות על מצוקה של חבר ממשיכות לא מרפות. הראש יודע שזה לא משהו שאני יכולה לעזור, אבל הלב- הוא שם.
מצד שני גם השמחה והאהבה מגיעות חזק ונקי וצלול,ממלאות אנרגיה וחיוניות , מצמיחות ומעצימות.
האמת היא שאני לא בטוחה אפילו שזו ממש בחירה, אבל גם אם כן- ככה אני בוחרת, להרגיש חזק ועמוק ומסחרר ,מתוק-מלוח.
ובלוטת הדמעות הרגיזה- היא תצטרך ללמוד לחיות אצלי.