פעם , ממש מזמן , נשבעתי שלא אהיה מורה, אחר כך הייתי מחנכת, 20 שנה, עם הפסקות באמצע, ל3 שנות הדרכת מורים, שני שבתונים. ואהבתי את זה. רוב הזמן אהבתי מאוד,
אבל , אחרי 20 שנה, כבר הייתי מוכרחה, פיזית ונפשית להפסיק קצת, להתרחק כדי לנשום ולחשוב.
חשבתי שמנוחה תעזור.
ואז הגיעה האבחנה.
יש לי פיברו
יותר ויותר נעשה לי ברור, אני כבר לא אחזור לשם.
היום קיבלתי מכתב ממשרד החינוך:
אישור פרישה על רקע רפואי
זהו, זה רשמי.
אני בעיקר שמחה
אני לא אשב יותר באף ישיבת מורים ארוכה לתוך הלילה,
אני לא אעשה עוד הרבה מאוד דברים שלא בא לי אפילו לחשוב עליהם.
מצד שני
אני עדיין חולמת עליהם בלילה לפעמים, על התלמידים שלי, הילדים, חלקם כבר מזמן לא ילדים.
עכשיו, זה רשמי
אני כבר לא אהיה יותר מורה של אף ילד.
הפרק הזה בסיפור שלי נגמר,
והיום אני נפרדת, נפרדת ממי שהייתי 20 שנה,
איך זה מרגיש?
בעיקר מוזר.