שרית פליין
האמת? לא בא לי לכתוב פוסט על פיברו. לא בא לי שוב להיות השגרירה שלו.
לא מספיק שהוא עבר לגור אצלי ומהווה חלק בחיי? לא מספיק פוסטים הוא קיבל כבר?
די. לא רוצה יותר להסביר.
זה גם לא משהו שקל להסביר.
ואני שטובה בלכתוב, להסביר , לתת דימויים, לא ממש מצליחה.
אבל כשחברות שלי ואנשים שיקרים לי לא מצליחים להבין, חשוב לי להתאמץ ולנסות להסביר.
כי הוא פה הפיברו, והוא לא הולך לשום מקום,ואני , זו עדיין אותה אני שאתם מכירים, רק שחלק מהזמן אני תחת ענן שממסך הכל.
מתעוררת בבוקר מותשת,לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה שבמקום חמצן היא מפזרת לי חלקיקים אפורים של עייפות בכל תאי הגוף.
אל תכעסו כשאני לא עונה לטלפון. אני פשוט לא מסוגלת לדבר. פיזית. הקול פשוט לא יוצא.
אני כבר מכירה את זה, זו לא בעיה במיתרים. זה יום רע של פיברו.
מתכתבת במקום לדבר, מעלה סטטוס או תמונה לפייס, זה כל מה שאני מסוגלת עכשיו.
חברות אהובות שלי, אני רוצה שתבינו, זה לא שאני לא רוצה להיפגש אתכן. זה לא עניין של כוח רצון.
זה אפילו לא עניין של כאבים( הם במחלקה אחרת. לא נדבר עליהם כרגע)
בימים כאלה הוא שואב אותי, יש לזה אפילו מושג- פיברו פוג( ערפל)
ניסיתי להילחם בזה. אתן יודעות מה גיליתי? המלחמה גוזלת לי את שארית האנרגיות והתוצאה היא שאני מרגישה רע לזמן ארוך יותר.
אז כן, לצאת מהבית, לבלות עם חברות, לעשות משהו, כל אלה תרופות נפלאות כשאני במצב בינוני ומעלה, אבל לפעמים התרופה היחידה היא להיות עם עצמי בשקט, לתת לפיברו את המקום שלו, כדי שירגע וילך.
והנה הוא שוב קיבל פוסט, מקום של כבוד.
אולי זה יגרום לו להרגע קצת.
תודה שקראתם, ותודה שאתם פה.