הביקורת שלי על ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד
אחרי שהבעתי את משאלת הספרים שלי בפוסט הזה, הגשימה הפייה אביגייל פולק כהן ,את משאלתי ושלחה לי את ספרו החדש של גוטפרוינד ,"אגדת ברונו ואדלה".
אני אוהבת את הכתיבה של אמיר גוטפרוינד.
מעבר לכתיבה המשובחת שלו, אני מעריכה מאוד את יכולתו להמציא את עצמו מחדש.
כל אחד מארבעת הספרים שלו שונה משאר השלושה, וזו בעיניי יכולת מופלאה.
"שואה שלנו" ו "בשבילה גיבורים עפים" הם שניים מהספרים המצוינים ביותר שקראתי.
"מזל עורב" היה קצת פחות טוב בעיניי, אבל עדיין סחף אותי עד העמוד האחרון.
ומה עם "אגדת ברונו ואדלה"?
גופת אשה מתגלה בדרום תל אביב בפרק הראשון, אליה נוספות עוד ועוד זירות פשע.
בלש משטרה מנסה לאתר את הרוצח ולמנוע את הרצח הבא.
למרות זאת לא מדובר בספר מתח. למרות שם הספר לא מדובר גם באגדה.
למען האמת הספר הזה לא עונה על שום הגדרה של אף אחד מהז'אנרים הספרותיים המוכרים לנו.
ואולי זה בדיוק מה שהוא רוצה ללמד, לא צריך תמיד לתייג, לחפש את השבלונה. נכון שתבניות מוכרות גורמות לתחושת ביטחון, אבל הן עלולות גם לקבע.
הספר הזה נע על הגבול שבין מציאות לפנטזיה מטורפת, ואני שממש לא אוהבת ספרי פנטזיה נהניתי ממנו מאוד.
התחושה בזמן הקריאה היא כמו ריחוף בתוך חלום, תחושה של שחרור.
בספר, כמו בחיים, לא תמיד צריך להבין הכל. לפעמים אפשר פשוט לחוות.
מה דעתכם?