הביקורת שלי על ספרה החדש של ענת עינהר, בהוצאת עם עובד
ספרה השני של ענת עינהר, בהוצאת "עם עובד" קרוי "תמונות עירום"
תמונות עירום יכולות להיות יצירות אמנות שמקומן במוזיאונים הידועים ביותר בעולם או פורנוגרפיה שמתחבאת מתחת למיטות נערים או אפילו קבצים במחשביהם של פדופילים ושאר סוטים.
מה עושה את ההבדל?
ההקשר, המטרה, העין המסתכלת, היד המציירת או מצלמת.
התמונות שענת עינהר מציירת במילים שייכות כמובן לאמנות. למען האמת כמעט ואין כאן תיאורי עירום או מין וגם אלה שישנם רחוקים מאוד מפרובוקציה.
יחד עם זאת הקריאה בספר מעוררת תחושת אי נוחות. תחושה שנוצרת מהאווירה האפלה, בחלקה מעורפלת במתכוון , בחלקה מפורטת עד כאב שיוצרת עינהר.
בספר שלושה סיפורים קצרים. אחד הדברים שסיפור קצר מאפשר הרבה יותר מרומן ,היא כניסה מהמקרו אל המיקרו. מאחר ומדובר במקטע קצרצר של החיים( למשל נסיעת אוטובוס אחת בסיפור השני) הרזולוציות אליהן מגיעה הסופרת בתיאוריה הן גבוהות ביותר. ממש כמו מצלמה – ככל שמגדילים את הזום רואים יותר ויותר פריטים על חשבון התמונה הכללית שמיטשטשת.
הנה תיאור אחד לדוגמה:
״כשירדה סוף סוף מן הטיולית עיוור את עיניה האור הדרומי: הרי מן השפלה באה הנה, היכן שפיקוסים יבשושיים וגגונים ופרגולות ומרקיזות יכולים להפנות עורף לקלגסותה של השמש. נמלים נוצצות טיפסו על קיר הבונקר בטור מרוסק,והקיטבג נאחז בגבה כמו ילד מפוחד,משקשק מפני עוינותה הסבלנית של השממה״
כמו בצילום שבו האמנות מתחילה בזוית הראיה המקורית של הצלם, תפיסת הרגע הנכון, כך בשלושת הסיפורים שבספר.
האחד עוסק בסבתא ישראלית לילדה ניגרית למחצה, שמתחילה לקבל דואר זבל בוטה במייל, דבר שמעיר מצד אחד את מיניותה הנשכחת ומצד שני דאגה עזה לנכדתה , עד שהיא נדחפת לפעולה הרסנית.
השני עוסק בנסיעה קצרה באוטובוס. שתיים מהנוסעות הן דוגמנית עבר ידועה ונערה לקוית למידה ממשפחה קשת יום. הנערה היא סטוקרית של הסופרת מיכל שליו.
השלישי מתרחש בבסיס בנגב. לקראת ביקור הרמטכ״ל מוטלת על אחת החיילות משימה- לצייר דיוקן עצום של הרמטכ״ל על קיר של בונקר.
כפי שכתבתי קודם הספר לא קל לקריאה. הוא מעורר אי נוחות, וזו ,בניגוד להזדהות ששואבת אל הספר, מגדילה את תדירות הפסקות הקריאה הנדרשת.
יחד עם זאת מאחר ומדובר בסיפורים קצרים ניתן בהחלט לקרוא אותם במרחק זמן זה וכך להנות מהכתיבה המיוחדת של הסופרת.