על ברלין, ירושלים, כאב ותקוה
״הולכת ברחובות העיר שחומה הפרידה
בין שני חדרי ליבה.
אחרי שלחמו ושנאו וירו וקלגסו
אחרי שדם ניתז ממזרח למערב וחוזר חלילה
אחרי שאמהות משני עברי האבנים
קרסו והתפוררו עת שמעו
ילדך הקט לא ישוב עוד,
אמצי אל ליבך את תמונתו
עטופה במדליה.
למה זה תבכי?
הן בנך גיבור היה.
היה.
החומה הזו שמעה קולות ירי
ופקודות
אבניה ריסקו בזו אחר זו תקוות,
החומה הזו היא תקוותי,
כי באותו מקום בדיוק בו ניצבה,
חקוק כיום סימן קטן
מזכרת
צלקת
לא פצע מדמם.
ואני מביטה בה,
ותוהה
מתי גם בירושלים
תימס החומה?
הן דמעות אמהות ובנים
שוחקות לעיתים אבנים.״