את המילים הבאות כתבתי לפני שנה בדיוק. רק שנה? נדמה לי שההלקאה רחוקה ממני הרבה יותר משנה. כמה משמח שזה נדמה כזיכרון רחוק, מטושטש ורך.
את הצילום שמשדר בדיוק מה שאני מקווה שהמילים שלי משדרות, צילמה עירית רובינגר לרון. והוא רך, וענוג, הטשטוש המכוון מרעיד לי משהו בלב, רוצה להושיט יד ללטף את ראשה של הילדונת ולבקש, זכרי תמיד להיות מלכה, לעולם לא מלקה.
מלכה או מלקה?
והיתה היא מסתובבת בעולם
בעיניים מצליפות פנימה
מלקה
לעולם לא מלכה.
משועבדת
לכללי הצריך והנכון
לכבלי ההגיון
לבולעני השיפוטיות
ויותר מכל
מלקה את עצמה
עד שיצאה מקרביה בת קול ושאלה:
מי את רוצה להיות?
מלקה או מלכה?
הביטי בעולם בעיניים אוהבות
בקשי את הטוב
סלחי
עטפי את ליבך בנדיבות
ועוד הוסיפה
היי מלכה ענווה
התהלכי בשבילי החמלה
פתחי את ליבך לרווחה
וזכרי
לעולם
אל תהי מלקה
גם לא את עצמך