״אהבה מסותרת״, הוא ספרה החדש והרביעי של חנה טואג, והשלישי אותו קראתי.
לספריה יש נטיה להישאר בתוכי ולצוץ במקומות וזמנים מפתיעים.
נדמה לי שיותר מכל הסיבה לכך שאני אוהבת לקרוא ספריה , היא העובדה שיש בהם נשמה, וקול אישי מובחן וברור.
מעט על העלילה של ״אהבה מסותרת״:
ו׳רדה אבו זיאד, היתה פעם ורדה לוי, נערה מלוד, שהכירה את ח׳מודה, נער ערבי מלוד.
הם התאהבו בזכות הספרים שלה ושיעורי המתמטיקה שלו, בזכות עיני הקפה שלו וליבו הטוב שידע לרומם ולהכיל אותה.
הם התאהבו בזכות כל מה שמחבר בין בני אדם, בעיקר כשהם צעירים ואופטימיים.
כמעט חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הם נשואים, גרים בכפר גלילי ליד צפת, הורים לתאומות בגיל ההתבגרות ופעוטה עם בעיית התפתחות.
בין שתי הלידות האלה, היו הריונות נפל רבים ושוברי לב.
פתאן, אמו של ח׳מודה, גם היא למודת שכול.
כשהיה ח׳מודה בן שתים עשרה, נהרגו אחיו התאומים, בני ארבע וחצי.
פתא׳ן, איפשרה לילדיה להסתובב מחוץ לבית ללא השגחה, עד שהגיעו לפסי הרכבת בלוד ונדרסו למוות.
היא מאשימה את היהודים במוות הנוראי. למה?
כי קל יותר לכעוס מאשר לכאוב, להאשים מאשר לקחת אחריות, למצוא סיבה למוות מיותר, הזויה ככל שתהיה.
חמוד׳ה וו׳רדה עדיין אוהבים מאוד זה את זו.
האם זה מספיק? האם האהבה באמת יכולה לנצח הכל? גם את ״תג מחיר״ מחד ודעאש מאידך? גם את מה שמכונה ״גנטיקה רוחנית״?
את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
אני רק ארמוז שהתשובה לא פשוטה, לא פשוטה לדמויות ולא פשוטה גם לי כקוראת.
״לאהבה הזו יש תג מחיר, סיהאם, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפטת דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לולין בין שמיים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.״
כמו בספריה הקודמים, ״לאורה״ ו״הרובע הקטן״, גם כאן הקריאה מזמנת לי מסע עמוק מאוד פנימה, ותחושה של התהלכות בין כמה עולמות, ומגישה לי מבחר של מטעמי חוכמה מכל אחד מהם.
לא במקרה בחרתי במילה מטעמים. כשאני קוראת את כתיבתה של חנה טואג אני מרגישה טעמים. אין הכוונה רק למטעמים אותם מכינה פתאן לנכדותיה, או לירקות השוק הטריים אותם קונה ורדה הנערה, אלא לתחושה העולה בי מתוך המילים עצמן.
על שמו של הספר:
מהי ״אהבה מסותרת״? האם היא אהבה מרובת סתירות, כזו שיש בה רוך וחום ועושר לשוני ותרבותי לצד הבדידות והגעגוע לעולם שנעזב מאחור? אהבה כמו אהבתו של ח׳מודה, שמצליח לראות את אשתו לאורך כל השנים, את החוזקות והחולשות שלה? שמעודד אותה שוב ושוב לכתוב את נפשה ויחד עם זאת משאיר אותה נטושה לבדה במערכה מול אמו ובנותיו, ובגידול המאתגר של בתם הצעירה?
האם זו אהבתן של התאומות לאמן, אהבה שגם בה יש סתירות מרובות? מצד אחד הן זקוקות לה נואשות ומצד שני נוטשות אותה, פעם אחר פעם?
ועוד רבות הסתירות. כי ככה זה בחיים. גם וגם וגם.
ואולי ״אהבה מסותרת״ היא אהבה שרב בה הנסתר? אהבתו של ח׳מודה לו׳רדה מוסתרת עמוק בתוך הצורך שלו בשקט, ואי היכולת שלו לתמוך בה.
אהבתה של ו׳רדה לח׳מודה מוסתרת בתוך כאב בדידותה וההבנה כי למעשה נטשה את עצמה כשנטשה את מקורותיה?
ויש עוד, אבל לא אגלה לכם מחשש ספוילר.
על מה בעצם הספר?
״אהבה מסותרת״ הוא ספר מלא בכאב וחמלה גם יחד. אפילו פתאן, שהיתה עבורי הדמות הכי מכעיסה, כזו שלא הייתי רוצה לפגוש בחיים האמיתיים, מגלה גם צדדים אחרים ולרגעים יכולתי להבין אותה, ואף לכאוב את כאבה.
זה ספר על המפגש בין חלום למציאות. מפגש שלא פעם מסתיים בהתרסקות כואבת, בדריסה על פסי הרכבת