״אפוקליפסה של חג״, רומן הביכורים של אישי רון(הוצאת גרף) לא ישאיר אתכם אדישים.
הוא גרם לי לרצות לעשות סיור בתוך הראש היצירתי של הכותב, ואז להבין שבעצם זה בדיוק מה שעשיתי , בקריאת הספר.
הוא גרם לי להיזכר, בפעם המי יודע כמה, ובעוצמה מחודשת, שאפשר לקחת את החומרים הכי בנאליים של החיים ולכתוב עליהם בצורה שלא דומה לשום דבר אחר שכבר קראתי בעבר.
יותר מהכל הוא ממחיש כמה הרכיב החשוב ביותר ביצירה, היא האמת.
אין הכוונה לאמת ביוגרפית.
לאמת של יצירה אין כל קשר לעובדות, לעיתים הן אפילו מסוות אותה.
הכוונה היא לאותה אמת שבה אני קוראת ומאמינה, ומרגישה, לא יכולה להסב את המבט הלאה גם כשלא נעים לי.( ויש קטעים שהבוטות לא היתה נעימה לי, אבל כל כך רלוונטית ליצירה ולדמות)
מעט על העלילה של ״אפוקליפסה של חג״
מנחם פינגר, בן שלושים, רווק, שומר לילה במשרדי היי טק תל אביביים, הוא סופר מתוסכל.
הוא כתב כבר חמישה ספרים, אלא שאף לא אחד מהם יצא לאור.
בעוד החיים של כולם סביבו אצים במירוץ זוהר הוא הולך ודועך.
אחיו הבכור עושה חייל מבחינה מקצועית ואישית.
אמו שתלטנית על גבול הטירוף( ואלי חצתה מזמן את הגבול) רודה בחייו, והוא אינו מסוגל לעצור אותה.
כך גם הבוס שלו, ולמעשה החיים בכללותם.
רגע לפני הייאוש הטוטלי מופיע בחייו של מנחם, גמד אדמוני גס במיוחד, מתנגש בכוונה במכוניתו, ויוצר מסכת מטורפת של אירועים.
מסכת אשר מחייבת את מנחם להתעורר, כך או אחרת. לעזוב את המקום הבטח ולהתחיל לחיות, גם אם בטירוף מערכות מוחלט.
יש בספר לא מעט קטעים מצחיקים ממש, כמו גם כאב וכעס וביקורת.
אל ״אפוקליפסה של חג״ צריך להגיע כשמוותרים מראש על ההגיון והראליזם. מדובר כאמור באפוקליפסה, גם אם אישית. מדובר בספר שהתבלין המרכזי בו הוא סוריאליזם, ועדיין הוא שומר על חוקיות פנימית ומבנה הגיוני.
יש בו הברקות לא מעטות של דימויים.
״שוב אתה עצוב. מה יש לך, מני?״ היא מכנה אותי בשם שמקמט אותי כמו כדור של נייר, שבמרכזו פועמת נפשו הפצועה של הילד שהייתי.
לשפה העברית יש כללים תחביריים ברורים- נושא ונשוא, פעלים ותוארי פועל. גם אמי בונה כך את משפטיה, אך כמעט בכל משפט היא מכניסה ״תיאור תוכחה״, מעין תואר הפועל לנשוא, ופרי המצאתה שלה. ״תיאור תוכחה״ הוא ביקורת ישירה או מרומזת שהאישה המרירה אינה מסוגלת בלעדיה.
הקטע האחרון שבחרתי לצטט גרם לי לצחוק בקול ויחד עם זאת רוב מכאובי הספר נמצאים בו.
בשיאו של אירוע דרמטי איתו מתמודד מנחם, מתקשרת האם, וכשמנחם מסביר כי אינו יכול לדבר כרגע זו תגובתה:
״עוד פעם אתה מתחמק ממני? כבר שבועיים שאתה לא מדבר איתי, גם את הסבא שלך אתה כבר לא מגיע לבקר, אפילו כיפה אדומה היתה מבקרת את סבתא שלה החולה, למרות שהייתה צריכה לעשות את כל הדרך המסוכנת לבדה ביער. אבל לך לא אכפת, מצדך שהזקן ימות מחר בבוקר. מה הוא אשם? מסכן, עם כל מה שעבר עליו בשואה, והנכד שלו אפילו לא מגיע לבקר אותו.״
לקריאת ההמלצה על ספר הילדים של ישי(אישי) רון לחצו כאן