״נורת׳נגר אבי״ הוא הרומן הראשון שכתבה ג׳יין אוסטן, עוד לפני ״גאווה ודעה קדומה״ ו״על תבונה ורגישות״, אך משום מה, למרות שהוצאה לאור רכשה אותו, הוא לא יצא לאור עד אחרי מותה של אוסטן, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר.
אם כך זהו הרומן הראשון ובמידה מסויימת אחרון שלה.
מעט על העלילה של ״נורת׳נגר אבי״
אצל אוסטן כרגיל, הדמות הראשית היא עלמה אנגליה צעירה, מאוהבת.
קתרין מורלנד בת השבע עשרה מוזמנת להצטרף לחברי המשפחה, הזוג אלן, לנופש בן כמה שבועות בעיר באת׳.
במהלך השהות שם היא מכירה את איזבלה ומיד נרקמת ביניהן חברות.
איזבלה מתאהבת באחיה של קתרין, המגיע לבקר באותה עיר, והשניים אף מתארסים.
במקביל אחיה של איזבלה מחזר נמרצות אחרי קתרין.
קתרין אינה מעוניינת בו. הן משום אופיו והן משום שהיא מתאהבת בהנרי טילני.
הנרי ואחותו מתארחים אף הם בעיר הנופש, עם אביהם הגנרל האלמן בעל האופי המתעתע.
עד מהרה החברות בין קתרין לאיזבלה מתפוגגת, והחברות בין קתרין לאלינור, אחותו של הנרי, מתהדקת.
כאשר משפחת טילני עוזבת את העיר באת׳, קתרין אף מוזמנת להצטרף אליהם אל האחוזה המשפחתית, אלא ששם העניינים מסתבכים ומשתבשים, עד אשר בסופו של דבר הם…
את סופו של דבר תגלו בעצמכם.
הספרים של אוסטן לוקחים אותי למסע בזמן, בתרבות אחרת, ומזכירים לי שאמנם עוד דרך ארוכה לפנינו כנשים, אך כמה טוב שלא נולדתי לפני 200 שנה…
אני גם תוהה מה תחשוב נינתה של נינתי כשתקרא את הספרות הנשית בת ימינו:)
יחד עם זאת נדמה לי שהפסקה הבאה רלבנטית גם לימינו אנו:
״גבירות רבות היו מתפלצות לו ידעו עד כמה מועטה השפעתם של מלבושיהן החדשים, יקרים ככל שיהיו, על ליבו של גבר; עד כמה עיוורים הם למרקם המיוחד של המוסלין שלהן, ועד כמה אינם רגישים לרכותו הייחודית של הבד — אם מנוקד הוא ואם רקום, אם עטור מלמלה ואם תחרה. כל אישה מתייפייפת לשם סיפוקה שלה בלבד; אין ולוּ גבר אחד שיתפעל ממנה יותר בשל כך, וגם לא אישה שתחבב אותה יותר. הראשון יסתפק בהופעה נקייה ואופנתית, ואילו השנייה תבכר הופעה מוזנחת ובלתי אופנתית״
הכתיבה של אוסטן, כבר בספרה הראשון, שנונה ולא חוסכת ביקורת.
אותי היא מחברת אל החלקים האינטלקטואלים שבי, ולא מצליחה ליצור הזדהות רגשית (נדמה לי שהיא גם לא מנסה).
הנה דוגמא לשנינות והומור עצמי המופנה אל כותבי הרומנים:
״גברת ת'ורפ הייתה אלמנה, ולא עשירה במיוחד; היא הייתה אישה נעימה ומלאה כוונות טובות, וכאֵם הייתה כרוכה אחר ילדיה. בתה הבכורה ניחנה ביופי רב, ובנותיה הצעירות יותר הצליחו להעמיד פנים כי הן נאות לא פחות מאחותן משום שנהגו לחקותה ולהתלבש בסגנון דומה לשלה.
התיאור התמציתי הזה של המשפחה נועד לחסוך מאיתנו את הצורך בדיווח ארוך ומפורט מפיה של גברת ת'ורפ עצמה על שלל ההרפתקאות והקשיים שחוותה בעבר, דיווח שהיה נמתח בהכרח על פני שלושה או ארבעה פרקים ומתעד לפרטי פרטים את אפסיותם של לורדים ושל פרקליטים ואת תוכנן של שיחות שהתקיימו עשרים שנה קודם לכן.״
״נורת׳נגר אבי״ הוא ספר ארס פואטי לעילא ועילא.
קתרין היא קוראת נלהבת של רומנים גותיים ובעיקר של הסופרת רדקליף. אחת התוצאות של קריאה זו היא מסקנה מוטעית שהיא מגיעה אליה לגבי הגנרל, לאחר שהיא מושפעת מהרומנים אותם היא קוראת.
לאורך הספר כולו אוסטן משלחת הערות עוקצניות לגבי הרומנים הגותיים, או אולי מופנית הביקורת שלה דווקא כלפי מבקרי הסוגה הזו? החליטו בעצמכם
״כן, רומנים; כי אני מסרבת לאמץ את המנהג הקטנוני האווילי הנפוץ כל כך בקרב כותבי רומנים: להפגין בוז כלפי אותן יצירות שהם עצמם תורמים למספרן הגדל והולך, ולמנוע מגיבורותיהם מלקרוא בהן; ואם בטעות תיקח הגיבורה שלהם לידיה רומן, היא תדפדף בו בתיעוב.״
מלבד איזכורים של הרומנים של רדקליף ושל הביקורות כנגדם, מה שהופך את ״נורת׳נגר אבי״ לארס פואטי היא הנוכחות המלאה של הסופרת בספר. הסופרת ולא המספרת.
קיימים אינסוף סיפורים בהם המספר הוא אחת הדמויות. אך ב״נורת׳נגר אבי״ מדובר בסופרת עצמה.
לא מעט פעמים היא פונה פנייה ישירה לקוראים:
״הנה חלף לנגד עיניכם, הקוראים, תיאורם של הימים שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת.״
אך השיא הוא שיתוף הקורא במטה קוגניציה של תהליכי הכתיבה
״אני ערה לכך שאלו נסיבות שלא נכתבו קודם לכן בשום רומן, וכי הן פוגעות פגיעה אנושה בכבודה של הגיבורה; אבל אם בחיי היומיום לא קרה כדבר הזה מעולם, או אז לפחות יקבל דמיוני הפרוע זכויות של בלעדיות.״