״יש לי שני לב״, ספר הביכורים של דפנה יצחקי (הוצאת כנרת זב״מ) הוא ספר שנכתב מהלב, ופגש את הלב שלי.
״יש לי שני לב״ הוא גם ציטוט של אחת הדמויות הראשיות בסיפור, יונתן, שאמר את המשפט הזה לאמו כשהיה בן חמש. הוא הוסיף הסבר כי הלב השני שלו הוא המשפחה שלו.
יונתן, הוא ילד עם לב רחב מאוד, ועמוק, ורגיש,לב פגיע במיוחד שמעורר את הרצון שלי כקוראת לעטוף ולגונן עליו.
גם אצל תמר, אמו של יונתן הוא מעורר זאת. אצלה זה לא רצון, זה צורך ואפילו דחף כמעט אובססיבי.
היא נוטה לראות בכל התכונות היפות שלו מקור לקושי עבורו.
אולי היא צודקת בחלק מהמקרים, אבל דווקא החיים וחוויה מטלטלת שהיא עוברת מלמדים אותה שזה לא בהכרח המצב.
היא יכולה לסמוך על הכוחות שלו למרות ולצד עדינותו.
היא יכולה להפסיק להביט בו דרך הפילטר של החוויות שעיצבו את ילדותה וחייה.
מעט על העלילה של ״יש לי שני לב״ ללא ספוילר
יונתן הוא בן שמונה וחצי, בנם היחיד של תמר ושי.
החברה הכי טובה וכמעט היחידה שלו היא גל, שכנתו שגדולה ממנו בשנה.
באחד הימים כששי נמצא בנסיעת עסקים בחו״ל, תמר רואה ברחוב, כשהיא נמצאת עם יונתן, דמות מעברה.
דמות שלא אמורה להיות בכלל בארץ.
דמות שהרסה את חייה בעבר.
מאותו רגע מתחיל מסע שמתרחש בזמן חיצוני קצר של כמה ימים, אבל לוקח את דפנה ואותנו איתה למסע עד ילדותה וחזרה דרך נעוריה ובגרותה להווה.
בתוך כל ההתמודדות הרגשית שלה עם הזיכרונות והעימות עם העבר עליה לתפקד כאם אחראית ויציבה.
במקביל גם יונתן עובר טלטלה רגשית משלו ולא משתף את אמו.
למרות כל הטלטלות מדובר בספר עדין ממש, כמו ציור בצבעי מים.
אין בעלילה התרחשויות דרמטיות עוצרות נשימה, ורק בכוח העדינות והלב שיש בו הוא סחף אותי אליו ולא רציתי לעזוב אותו מרגע שהתחלתי ועד סיומו.
הסיפור מסופר בשני קולות, קולה של תמרי, מסופר בגוף שלישי וקולו של יונתן מסופר בגוף ראשון.
אחת העוצמות של הספר היא הכתיבה בקולו של יונתן.
האמנתי לדפנה יצחקי שילד בן שמונה מדבר איתי, לא סתם ילד בן שמונה, אלא הילד המסויים הזה.
למרות הקול הילדי המובהק הטקסט קולח רהוט וחכם.
בזכות המבנה שבו נשמעים שני הקולות לסירוגין, וקולה של האם בגוף שלישי הולכת ומתבהרת הסיבה לכך שתמר כל כך דואגת ליונתן ומגוננת עליו.
ההקבלה עוד מתחדדת כשלמרות העובדה שלתמר יש אחים, בבגרותם הם נוכחים ונפקדים והדינמיקה המשפחתית היא כזו שהיא מרגישה בדידות במשפחתה, ודווקא יונתן שהוא ילד יחיד לא חווה את התא המשפחתי כמקום בודד.
נקודה מעניינת- תמר היא קולנוענית, והיא כל הזמן ״רואה סרטים״ כשהיא דואגת לבנה.
אחת המחשבות שלי בזמן הקריאה היתה שלפעמים דווקא הליכה לאיבוד היא המקום בו אתה מוצא את עצמך.
יותר מזה לא אוכל להרחיב מחשש ספוילר, חשבו על כך כשתקראו את הספר.