״אִם תִּתְבּוֹנְנִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת תּוּכְלִי לִרְאוֹת בִּצְלִילוּת מה מְּבַעְבֵּעַ מִתַּחַת לַהַסְתָּרוֹת אֶת הַהוֹלְכִים עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה כְּשֶׁשְּׂפַת לִבָּם שְׁתוּקָה. אִם תִּתְבּוֹנְנִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת תּוּכְלִי לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַטָּמוּן בַּכִּעוּר אֶת הַפַּחַד מֵצִיץ מִתּוֹךְ הַכַּעַס. אִם תִּתְבּוֹנְנִי בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת תְּגַלִּי כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר לִבָּם מְבֻצָּר זְּקוּקִים יוֹתֵר מִכֹּל לְמַבָּטֵךְ הָרַךְ”
את המילים הבאות כתבתי לפני שנה בדיוק. רק שנה? נדמה לי שההלקאה רחוקה ממני הרבה יותר משנה. כמה משמח שזה נדמה כזיכרון רחוק, מטושטש ורך. את הצילום שמשדר בדיוק מה שאני מקווה שהמילים שלי משדרות, צילמה עירית רובינגר לרון. והוא רך, וענוג, הטשטוש המכוון מרעיד לי משהו בלב, רוצה להושיט
“אלוהים, תן לי שורת שיר אחת קטנה ביום, וגם אם לא יהיה לי נייר לכתוב אותה עליו, ולא תהיה לי מנורה לכתוב לאורה, אלחש אותה אל עבר שמיך הרחבים, בערב. אבל תן לי מדי פעם שורה אחת קטנה של שיר…. כשאני באה בערב הביתה, אני מרגישה (לעתים קרובות) שעברו עלי
אנה יקרה, קשה לי כל כך לכתוב לך היום, האמת שהיא קשה לי בכלל לכתוב היום. את לא מכירה אותי וגם לא תכירי אותי לעולם, ואני לעומת זאת, מכירה אותך, מכירה אותך היטב כפי שמכיר העולם כולו. כשכתבת את מילותייך האחרונות היית צעירה מילדיי, כשקראתי לראשונה את מילותייך הייתי צעירה
תני לאור שלך לזרוח מנצנץ באישוני אנשייך זוהר, מסמן את הדרך לילדייך תני לאור שבך לשמוח, להשתובב כעולל חופשי, לא פוחד לגדול או אפילו ליפול תני לאור שבך לפתוח לבבות שננעלו בכאב כפות ידיים ששכחו כיצד לבטוח אל תסתירי פניך ממנו אל תטמיני אותו בשקים אפלים. את הלא יודעת, אור
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.