כל הפוסטים בדברים שרציתי לומר-הבלוג

בעוד כמה שעות הילדים שלי מסיימים ללמוד בחטיבה. רגע, משהו לא הגיוני במשפט הזה. הילדים שלי? מסיימים כיתה ט? כבר?? מה קורה פה?? עוצמת לרגע את העיניים ורואה תחנות בזמן. ישששש הריון. סוף סוף! כעבור 7 חודשים: פגייה, הרבה דפיקות לב, מוניטורים, גיליונות רפואיים( הקדמה לגליון הציונים?) 7 שבועות מאוחר

כבר כמעט נרדמתי אתמול , הצצתי לרגע בפייסבוק ופתאום ראיתי צירוף מילים בלתי נתפש- דבורה עומר נפטרה. כל כך קיויתי שמישהו התבלבל, עברתי מייד לynet, התמונה שלך היתה שם לצד אותו צירוף מילים. נזכרתי בתמונה אחרת שלך: לפני למעלה מ15 שנה, הגעת למפגש עם תלמידים בבית הספר בו לימדתי. סופרים

תארו לכם הופעה של שלמה ארצי בקיסריה- אושר אקספרס

אמצע הלילה כולם ישנים ורק אני לא מצליחה. יותר מדי שקט. שומעת את המחשבות שלי בקול רם מדי. כל מה שהשתקתי במהלך היום עולה ולא נותן לישון. מה יש לכן דמעות? מאיפה הגעתן פתאום? אתן והמחשבות והזיכרונות , לכו. תנו לישון בשקט. כל כך הרבה זמן השתקתי אותן שכמעט שכחתי

באמת? את אמא לתאומים? איך זה? את השאלה הזו שמעתי כל כך הרבה פעמים והתשובה שלי משתנה, בהתאם לגיל הילדים, בהתאם ליום שעבר עלי, בהתאם לעוד הרבה גורמים. להיות אמא לתאומים בעיקר כאלה שהגיעו לעולם בדרך לא פשוטה זה מאתגר . ואני לא מתכוונת רק לרגע הזה ששניהם צורחים בבכי

כמה השראה  וגדולה בנערה צעירה אחת שלא זכתה להגיע לגיל 20. דסי רבינוביץ, חלתה בסרטן בגיל 17. התפרסמה  בתחילה כמי שנאבקה על זכותה לקבל טיפול רפואי במחלקה אותה ניהל פרופסור אליעזר רחמילביץ. בעקבות מאבק זה הפכה לסמל לזכות החולה לטיפול הוגן וזכותו לקבל דעה  שנייה בלי שהדבר ישפיע על הטיפול בו.