״הילדים צוחקים״ הוא ספר במיוחד במינו. קטן, אבל ענק, לילדים, אבל עוד יותר למבוגרים. מצחיק, עצוב, ומעל לכל- אופטימי. הוא נכתב על ידי זכריא תאמר, שנודע כאחד מבכירי הסופרים הסורים. תורגם על ידי אלון פרגמן. לא סתם תורגם. מדובר למעשה בספר הילדים הסורי הראשון, שיוצא לאור במהדורה דו לשונית. עברית-
״לאמץ אחות״ הוא ספר חדש שכתבה אירית שטייף שושני ומתאים לילדים בגילאי עשר ומעלה. (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא נוגע בצורה רכה בנושאים קשים כמו ילדי אומנה, הפרעות אכילה ובריונות. הנגיעה הרכה הזו היא כוחו וגם מגבלתו. זו הסיבה שאני חושבת שהוא מתאים לילדים בגילאי עשר ומעלה, אבל פחות לבני נוער.
ספרי ילדים טובים הם קסם, הם מצליחים לשבות אליהם הן את הילד והן את המבוגר הקורא לו/איתו. יש דרכים רבות להשיג את הקסם הזה. אחת מהן היא הומור. הומור טוב הוא דבק שמחבר בין אנשים בלי קשר לגילאים. הוא מאפשר להתמודד עם פחדים או כאבים. הוא מסלול למידה מהיר. יותר
״האריה שבפנים״, הוא ספר חדש בהוצאת כנפיים שמקפידה להוציא ספרי איכות לילדים. את הספר כתבה רייצ׳ל ברייט, אייר ג׳ים פילד ותרגמה גליה אלוני דגן. כולנו מכירים מפגשים ספרותיים בין אריה לעכבר. האריה שנלכד ברשת וניצל רק בזכות העכבר החכם, הוא המפגש המוכר מכל, אבל חלוקת התפקידים, או אם תרצו, הטייפקאסט
״נגה מקיבוץ כרמים״, שכתבה אפרת מור מילמן ואיירה יונת קציר(הוצאת אוריון) הוא ספר שנולד כמעט במקרה, וכמה טוב שנולד. כשאפרת מור מילמן היתה בשלב מורט העצבים שבין סיום כתיבת ספרה הראשון ״עמק השדים״ ובין יציאתו לאור, עשתה מה שכל כותב יודע שעושים כשהעצבים מרוטים- כתבה. כדי לשעשע את עצמה כתבה על
״לא סתם אנטילופה״ מציג את עצמו בכריכה הקדמית כסיפור לילדים מאת דב אלבוים. והוא אכן סיפור ילדים(סיפור ילדים נהדר, יאמר כבר עכשיו) אבל בדיוק כמו העץ הנדיב הוא לא רק ספר ילדים. בעצם כמו כל ספר ילדים מצוין יש בו מספיק רבדים כדי ללכוד בתוכו גם את המבוגר, שהיה פעם
״פו הדוב הכי טוב בעולם״ הוא מתנת יום הולדת לציון יום הולדתו של הדוב הכי מקסים בעולם. לרגל תשעים שנה להולדת הספר הידוע של א״א מילן נכתב במיוחד הספר המיוחד ושמו ״פו הדוב הכי טוב בעולם״ ארבעה סופרי ילדים כתבו כל אחד סיפור אחד בהשראת סיפורי פו הדב. כל אחד מהסיפורים
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.