מתגעגעת לעצמי

אמצע הלילה כולם ישנים ורק אני לא מצליחה.

יותר מדי שקט. שומעת את המחשבות שלי בקול רם מדי. כל מה שהשתקתי במהלך היום עולה ולא נותן לישון.

מה יש לכן דמעות? מאיפה הגעתן פתאום? אתן והמחשבות והזיכרונות , לכו. תנו לישון בשקט.

כל כך הרבה זמן השתקתי אותן שכמעט שכחתי שהן שלי ,והערב משני מקורות שונים לחלוטין קיבלתי תזכורת וכמו לחיצת כפתור היא שחררה את בלוטת הדמעות.

כן, הבנתי. כל כך שמחתי לעשות את השינוי המקצועי שלי שלא לקחתי לעצמי זמן להיפרד ממי שהייתי עשרים שנה.

אני כבר יותר משנה לא מורה , והגיע הזמן שאודה לפחות בפני עצמי- אני מתגעגעת נורא!

לא לישיבות , לא לטבלאות ,לא מערכת החינוך.

אני מתגעגעת לילדים, אבל יותר מזה אני מתגעגעת לתחושה הזו של לבוא בבוקר ולקבל חיבוק מכל כך הרבה ידיים קטנות, לעיניים שמסתכלות עליך כשאת קוראת ספר ועוצרת במתח ומתחננות שתקראי להם עוד פרק. מתגעגעת לרגעים האלה כשהילד מצליח לעשות משהו והוא מרים עיניים נוצצות, ואני ידעתי! ידעתי שהוא יצליח וידעתי שהוא יודע שידעתי. וזה עשה את ההבדל.

מתגעגעת לילד ההוא שהיום הכי מאושר שלו בבית הספר היה כשמיניתי אותו אחראי להקים מעגל מתופפים ולארגן הופעה לפורים בפני כל בית הספר. הילד הכי״ קשה״ של בית הספר הוא היה. ומעגל המתופפים שהדגים מהי שמחת הקצב בחג שבו מצווה לשמוח עשה אותי כל כך מאושרת, וגם אותו, אפילו שההורים שלו לא באו לראות אותו.

לרגעים האלה השמחים והעצובים, הרגעים שהרגשתי כל כך משמעותית לרגעים האלה אני מתגעגעת.

לא. אני לא אהיה מורה יותר אף פעם.

אני לא יכולה ולא רוצה, אבל אני כן רוצה להיפרד מהתקופה הזו בחיי. להיפרד ממי שהייתי עשרים שנה .

 להיפרד מהידיעה הזו שנגעתי והשפעתי, ואולי גם שיניתי.

ואולי חלק מההורים שבאו להתייעץ איתי באמת ראו אחר כך איזה ילד נפלא יש להם ובסוף גם הוא ראה.

ואולי חלק מהם לקח איתו משהו לכל החיים.

לתחושות האלה אני מתגעגעת. לרגעים שבהם אפשר לראות את גלגלי המוח שלהם עובדים בשמחה ,לרגעים של שמחת ההצלחה בעיניים. להורים שבאים בסוף השנה ומספרים כמה הוא אוהב אותך ואיך הוא השתנה להם. לרגעים האלה שבהם היתה לי הזכות להיות חלק מתהליך .

לידיעה הזו שהייתי מישהי משמעותית ולא רק עבור המשפחה והחברות שלי.

ולא, אני לא אחזור למערכת ההיא ואני שלמה לחלוטין עם העניין הזה, אבל , לפעמים בלילה הם באים הרגעים האלה, הזיכרונות .

חלקם קשים, חלקם מצחיקים או מרגשים, אבל כולם היו שלי.

20 שנה , אם תוציאו מהן שנתיים של הדרכת מורים ושבתונים, עדיין ישארו המון רגעים שלא מוכנים ללכת סתם כך בלי שאני אודה- הם חשובים לי ויקרים לי ואני גאה בהם. גאה בדרך בה חינכתי אותם,גאה ברגעים שנלחמתי בשבילם ( וחטפתי. תאמינו לי)

גאה בילדים ובאנשים שהם גדלו להיות. חלקם כבר כל כך גדולים שהם חברים שלי בפייסבוק

גאה שהיתה לי הזכות להיות שם בשבילם בתקופה משמעותית.

ואני מתגעגעת לא רק אליהם ולזיכרונות , אני מתגעגעת לתחושה הזו של  עשייה גדולה ובאמת משמעותית.

ועכשיו מה? מה עושים עם התחושות האלה? עם העבר שבא לבקר כפי שכתבה נורית לוי ובלי כוונה היתה אחת מאלו שלחצו לי על כפתור הדמעות.

מה עושים איתן? אני מוכנה לארח אותם יפה את הזיכרונות וגם את הדמעות, אבל מה אחר כך? מה עושים כדי למלא את החלל?