ריקוד בצעדים קטנים

“אני אלמד לחיות עם הכאבים. אני אפילו אלמד לרקוד עם כאבים”
זה מה שכתבתי לפני כמה חודשים כאן
יכול להיות שאם הייתי רקדנית הייתי מבינה יותר כמה ההצהרה הזו בעייתית.
אני באמת חשבתי שזה יהיה יותר קל ,שאני פשוט אעבור תקופה מסוימת של קיטורים, אפילו בכי , ואחר כך כמו פוליאנה , גיבורה אמיתית , פשוט אקום וארקוד עם ולמרות הכאבים.
אז חשבתי.
כמעט חצי שנה חלפה מאז שאובחנתי,
זה לא נעשה יותר קל. נהפוך הוא.
הכאבים מראים לי כמה הם יכולים להיות מגוונים ומפתיעים, במיקום , בעוצמות, בסוגים,
ומילא הם, אבל אחותם המרשעת, הגברת תשישות היא הרבה יותר גרועה, כשהיא מגיעה , אפילו הנשימה מעייפת.
ניסיתי להסביר לפיברו שהוא טעה בכתובת, שאני אדם נמרץ , מלא שמחת חיים, עם חלומות מפה ועד הירח.
משום מה הוא לא הבין.
ניסיתי להתעלם ממנו.
הנכלולי הזה עשה את עצמו נכנע, ובדיוק ברגע שהרגשתי כאילו זה היה סתם חלום רע , הוא חזר ובגדול,
הוא תקף בכל החזיתות.
מילא זה שהוא שלח את הכאבים במלוא עוצמתם,
מילא זה שהוא שאב ממני כל טיפת אנרגיה,
הוא שלח את נשק יום הדין.
הוא גרם לי להסתכל במראה ולשאול– מי זאת?
מי זאת האשה שנשמעת כמו סבתא שלי ולא בימיה הטובים?
איפה פוליאנה? איפה התקפי הצחוק?
אז תקשיב לי פיברו ארור ותקשיב לי טוב:
המילים האלה אמנם נכתבות בדמעות, אבל לא בכניעה.
אני מודיעה לך חד וחלק-
אני אלמד לחיות איתך,
אני אנצח את ההשפעה שלך,
אתה אמנם מגיע בצעדים גדולים ורומסים, אבל אני אנצח אותך בצעדים קטנים.
כבר היום התחלתי לספור את הצעדים הקטנים- מזגתי לי ספל תה מקומקום מלא, בלי שהוא יצנח לי מהידיים. אמנם החזקתי אותו בשתי ידיים, אבל הצלחתי.
ובשבוע שחלף נפגשתי כל יום עם חברה אחרת, למרות ששלחת את גברת תשישות, ונכון, אחרי כל פגישה קרסתי למיטה לשעות ארוכות, אבל דווקא לך- נהניתי!
אז זהו, או שאתה תבין את זה ותתחיל להקטין גם אתה את צעדיך, או שאני אגדיל בהדרגה את הצעדים שלי
כך או כך, אתה לא תנהל לי את החיים.
אני מציעה לך חיים בדו קיום,
אני מקווה שתקבל את ההצעה, כי באמת שאין לי כוח להילחם, אבל אם לא תהיה ברירה זה מה שאעשה.

שלך בדו קיום,

שרית פליין, כותבת אתכם בשבילכם