דבר מצחיק קרה לי בדרך לתיכון.

הילדים שלי גדלו ( מהר מדי אם תשאלו אותי) והיום הגענו לתחנה נוספת בזמן- הרישום לתיכון.
זה התחיל בחוברת הדרכה צבעונית שהפיקה העירייה. 12 עמודי כרום צבעוניים עם תצלומים יפים, ורק בעמוד העשירי המידע השימושי. – מתי נרשמים ומה להביא.
או ,זהו! מה להביא זו שאלה טובה. פרוייקט שלם היה פה., ואל תשכחו שאצלי הכל כפול.
צילמנו תעודות ותעודות זהות, הכנסנו לנילוניות, הוספנו תמונות פספורט. וידאנו שפנקס הצ׳קים בתיק( מה אמרתם? חינוך חינם ? הצחקתם אותי)ויצאנו לדרך.
עד שסיימנו את ההכנות כבר הגיעה שעת הצהריים. הרעב התחיל לתת סימני נוכחות, אבל הייתי בטוחה שאחרי כזו התארגנות מראש , תוך חצי שעה אנחנו כבר נהיה שוב בבית ונאכל.
אז זהו שלא.
הגענו לשם. מבנה ענק שלי אישית נראה כמו מבוך. מעניין אם מחלקים לתלמידים GPS ביום הלימודים הראשון.
יופי. יש שילוט.
רישום תלמידים חדשים. תחנה ראשונה,תחנה שניה..
מה??מה תחנות עכשיו?

אני כבר רואה את ארוחת הצהריים מתרחקת וגם השנ״צ לא נראה באופק.
טוב ,אין ברירה.
מה כתוב פה? תחנה ראשונה שיחה עם היועצת. נחמד מאוד, רק איך בדיוק אני אמורה לנחש איפה היועצת? את זה לא כתבו בשלט. מזל שעברה שם אמא אחרת שהכרתי , וידעה להגיד לי איפה חדר היועצת.
הגענו ו- כמובן שהיה תור.
התיישבנו לחכות ( לפחות היו שם כורסאות ולא הכסאות הקטנטנים ששיש בדרך כלל בבתי ספר )
כעבור חמש דקות עבר שם מישהו ואמר:
״אני מציע לכם, בזמן שאתם מחכים מלאו את זה, תחסכו זמן.״
ה״זה״ התגלה כחוברת עבת כרס, מלאה שאלות ונתונים למלא.
האמינו לי, כדי להתקבל לתפקיד ראש השב״כ עוברים תחקיר פחות יסודי.
חוץ ממידת הנעליים ביקשו לדעת כמעט הכל.
כעבור עשר דקות נוספות היה התחקיר מלא( או זה מה שחשבנו לפחות ) ומישהי פתחה את הדלת והזמינה אותנו להכנס.
היא לא היועצת, אבל זו התחנה הנכונה, והיא בהחלט היתה נחמדה. הסתכלה על התעודות, דיברה עם הילדים הקשיבה המליצה והסבירה. יצאנו מרוצים אך רעבים ושמנו פעמינו לתחנה הבאה.
תחנת הרישום על ידי פקידות העירייה.
נהדר, אין אף אחד בתור. רק ילד אחד ואמא שלו בתוך החדר.
בשלב הזה הרעב הלך וגבר, הצבע הירוק של הכורסאות הזכיר לי רוטב פסטו, המסמכים שמילאנו קודם נראו לי כמו תפריט ועוד רגע הייתי קוראת לאב הבית שחלף שם :״סליחה מלצר, מה עם ההזמנה שלי?״
אין ברירה, נחזיק מעמד. כמה זמן כבר זה יכול לקחת?
עוד לא , עוד לא
וכך חלפו להן 20(!) דקות.
בשעה טובה הוא יצא ואנחנו נכנסנו , ומה ראו עיניי?
לא תאמינו! היו שם שלוש פקידות!
למה לא הכניסו אותנו קודם? יכול להיות שכל השלוש טיפלו בילד אחד??
מממ הרי לא יתכן שסתם נתנו לנו לחכות בזמן שהן שתו תה, נכון?
מרוב הלם לא ידענו למי מהן לגשת( חשבתי לרגע שאולי גם פה יש תחנות ונצטרך להגיע אל כל השלוש בזו אחר זו) ואז סיפרה האחת מהן בדיחה:
״אתם יכולים לבחור בזאת שהכי מוצאת חן בעינכם״
אז בחרנו. בפקידה האחרת.
״ שלום, באתם להרשם לתיכון?״
לא , באנו לחפש חומרים לפוסט, או לערוך מחקר רפואי על הקשר בין רעב לכורסאות ירוקות.
הגשנו לה את התחקירים אותם מילאנו קודם.
״ מה זה?!!!״ נשמעה קריאת נזיפה מפיה
אמא׳לה. מה קרה? מה עשינו??
״ לא מילאתם את הכל״
בחיוך אדיב אך מרושע ( או שמא זה הרעב שלי שגרם לה להראות כמו גארפילד ולהריח לזניה?) החזירה לנו את החוברות ואמרה- ״ תמלאו ה כל!״
אחרי בדיקה מדוקדקת גילינו. בעמוד 32 סעיף ג שכחנו לכתוב את המיקוד שלנו. בעמוד 47 סעיף קי״ט שכחנו לכתוב מה שמה של סבתא מצד האב.

מילאנו. החזרנו לה ואז היא שאלה:
״ כמה את רוצה לשלם?״ רוצה? אני לא רוצה.
ובכל זאת שאלתי בנימוס מה האפשרויות.
לא תאמינו אחת האפשרויות היתה לא לשלם היום אלא רק בספטמבר.
בחרתי באפשרות הזו ולו רק מהסיבה הפשוטה שרציתי ללכת משם כבר, ואכן כעבור כמה שניות שמעתי אותה אומרת-
״זהו, אתם יכולים ללכת. ״
מה ללכת? רצנו לפני שתתחרט.
אחרי כמה שעות פגשתי במרפאה( עוד מקום עם חדר המתנה, אבל כורסאות יפות יותר) את חברו של הבן שלי עם אביו. שאלתי אם נרשמו כבר. האב ענה לי:
״ עכשיו אנחנו הולכים. חמש דקות נסיים עם זה״
אמרתי לו שיקח איתו שוקולד ועט.
מעניין אם הם עדיין שם…