כתיבה היא דיאלוג- תגובה ליותם ראובני.

מתוך כתבה שפורסמה בעיתון הארץ ב4.6
״היום כל סופר או משורר כותב לקורא מוגדר שמגיב לו, והכותב משיב לקורא וכך הלאה. במקום שזו תהיה יצירה בפני עצמה, זה נעשה למין דיאלוג פרטי בין שני אנשים, עם כל הרע והטוב שבזה״

בעיניי, כתיבה היתה דיאלוג מאז ומעולם.
כל כותב רוצה שיקראו אותו, כל כותב רוצה לדעת שהוא נגע במישהו. לא?
אני אמנם לא משוררת או סופרת, אבל אני אדם כותב ואני יודעת שאין דבר שיותר משמח ומרגש אותי מלדעת שהמילים שלי נגעו במישהו.
בעיניי הטכנולוגיה החדשנית רק מאפשרת את הקשר הנפלא שבין כותב לנמענים שלו וחזרה.
זוהי מהות הכתיבה בעיני. תקשורת.
הכותב אומר משהו. המילים שלו מגיעות ללב של מישהו אחר.
בזכות הטכנולוגיה הנמען יוצר קשר עם אותו כותב, משקף לו, משתף אותו.
מה רע בכך?
ומי שכותב לעצמו?
מי שכותב לעצמו לא מפרסם.

האם העובדה שכותב יכול היום לפרסם ברשת חלק מיצירתו , לקבל תגובות עליה ובהתאם לכך לערוך אותהפוגעת ביצירה?
לדעתי לא.
בדיוק כמו שלפני 20 שנה וגם לפני 200 שנה היו כותבים נפלאים וכותבים גרועים כך בימינו.
גם בימינו אי אפשר לזייף אותנטיות. אם היצירה המוגמרת בסופו של דבר תהיה רק תוצאה של נסיונות ריצוי זה לא יעבוד.
אחת ההוכחות הטובות ביותר לכך היא היא הספר הנפלא מכתוב עליו כתבתי כאן
אני אמנם הכרתי אותו רק כיצירה מוגמרת, אבל רבים מחברי לפייסבוק נחשפו אל הפרק הראשון שלו עוד לפני שהספר יצא לאור, ללא ספק חלק גדול מהם גם הגיב.
יתכן שאיריס אליה כהן, התייחסה לתגובות ושינתה חלק, יתכן ולא. דבר אחד בטוח- התוצאה הנפלאה היא שלה והיא אותנטית.
האם זה מחייב גם כותבים אחרים לנהוג כך? ודאי שלא. ישנם כותבים נפלאים רבים שאפילו לא התחברו לרשת.

בנימה אישית-
אני גדלתי על ספרי מיטב הסופרים. לעיתים נדירות ביותר( פעם או פעמיים בחיי) כתבתי להם מכתב תודה, כזה שנשלח בדואר עם בול.
רובם המכריע בכלל לא ידע שנגע בי, ומן הסתם זה לא הפריע להם להמשיך ליצור.
הם היו ונשארו עבורי שמות גדולים, המילים שלהם נגעו בי, אבל שם זה נגמר.
השבוע מצאתי את עצמי חושבת כמה פעמים על הטכנולוגיה המופלאה הזאת שאיפשרה לי ליצור דיאלוג אמיתי עם שתי סופרות נפלאות שבמקרה הן גם חברות פייסבוק שלי, איריס אליה כהן ויעל שכנאי, להכיר מעט את האדם שכתב את המילים, לתת לו להכיר אותי מעט.
אני הרווחתי קשר אנושי חם. את זה רק הטכנולוגיה החדשנית מאפשרת.

בנימה אישית 2-
רבות כבר נכתב על בדידותו של הכותב, גם אני מכירה אותה, הלוואי שאוכל פעם לכתוב יצירות פאר, אבל אם זה יקרה אני מבטיחה לכם שלא ארצה להיות סגורה ומבודדת במגדל שן, מעדיפה את החיבוק במילים כל פני כל מגדלי
השן בעולם.

אני תמיד אהיה
שרית פליין
כותבת אתכם בשבילכם