שרית פליין
לחיות עם פיברו זה לחיות עם פערים
הפער בין אלף התכניות והדברים שאני רוצה ומתכננת לעשות, ובין מה שקורה כשהוא מחליט להשבית אותי.
בין האנרגיות ושמחת החיים שלי ביום רגיל ,ובין הסמרטוט הכואב שאני ביום פיברו.
פערים בין מה שחשבתי שאני יודעת על פיברו, ובין הגילויים היומיומיים. כמו שכתבה לי חברת פייסבוק:
״מתארת לי שה"מומחיות" מיותרת לך לחלוטין כמו המחלה עצמה.״
פערים, חללי זמן בין לבין.
הפער בין הזמן שבו אני מתחילה לפהק ונכנסת למיטה לבין הזמן בו אני באמת נרדמת. הפער הזה לפעמים ארוך כל כך שהוא מתיש בעצמו.
בין ״התקף״ אחד למשנהו מנצלים , עושים, מהר מהר לפני ששוב הוא יגיע.
כי הוא הרי לא מודיע מראש מתי ואיך יכה.
מתחילה לבשל, מוציאה את כל הירקות מהמקרר, מתחילה לקצוץ, לבחוש וכעבור שעה, בדיוק כשהכל בעיצומו הידיים כבר צווחות בכאב, או שהגברת תשישות נוחתת עלי.
אז מהר מסיימת את מה שהתחלתי ומה שאפשר להחזיר למקרר, נשלח אחר כבוד חזרה, עד פרץ האנרגיה הבא.
גם זה פער. בין הרצון לנצל את האנרגיה הזאת כשהיא קיימת ולעשות עוד ועוד , ובין הידיעה שאם אעשה יותר מדי אתיש את עצמי.
איך יודעים מה זה יותר מדי?
מי מחליט?
אז זהו שלפעמים הוא מחליט ולפעמים אני.
הנה עוד פער:
בין מי שהייתי רוצה להיות-לוחמת מנצחת, חזקה תמיד ובין מי שאני באמת- לפעמים לוחמת ומנצחת, ולפעמים- לא.
פערים בין הרצון לדבר ולכתוב על זה עוד ועוד ולהעלות מודעות ובין הרצון לשכוח מזה, לא לתת לו פוקוס. ( אקמול פוקוס דווקא כן..)
פערים בין הרצון להילחם בזה ,להדוף,לא להכנע , ובין הייאוש.
פערים בין אתמול להיום. והיום? אני הודפת אותו.
כדי לקרוא עוד על החיים עם פיברומיאלגיה לחצו על המילה פיברומיאלגיה