שרית פליין
כמה מילים מסתובבות לי בראש ובלב כבר שבוע, מחוללות במחול שהוא לא תמיד הרמוני, אבל תמיד אני.
אוהבת, כואבת, חושבת וכותבת.
לא, זה לא משחק בחרוזים. זו אני.
מסתכלת עליהן ,מרגישה אותן, שולחות יד זו אל זו, וביד הפנויה שלהן לופתות לי את הלב, משחררות, מדגדגות, מטפסות אל בלוטת הדמעות , מגע קליל והזרם מתחיל. עוד לטיפה והוא מפסיק.
כותבת את מה שכואבת.
כותבת למי שאוהבת.
כואבת עם מי שאוהבת.
חושבת על מי שאוהבת.
אוהבת, כל כך אוהבת.
וכל הזמן כותבת.
לא פוחדת יותר . ( שקרנית. אני אומרת לעצמי. את כן פוחדת)
הוא פה, הכאב הזה, כי ככה זה , הקלישאה הכי גדולה בעולם , זו שברחתי ממנה כל הזמן, היא אמיתית- כשאוהבים גם כואבים.
הכאב הוא חלק מהחיים, רק מי שמת לא כואב, כן כן כל הקלישאות האלה, כדרכן של קלישאות מוכחות כנכונות.
ואני שתמיד הייתי פוליאנה מבינה- ההיא, שקראתי עליה בספרים ואהבתי כל כך, היא שקפצה אוטומטית לעמדת ההגנה בכל פעם שהיה רמז לכאב, היא יכולה לנוח קצת.
זה בסדר פוליאנה, לפעמים מותר להיות עצובים, אני לא אתפרק מזה, אני לא אחדל להיות אופטימית, אני לא נפרדת ממך. רק נותנת לך לנוח. לחזור לגודלך הטבעי.
אל תלכי לשום מקום, חכי לי.
כשאסיים להיות קצת במקום ההוא הכואב, אני מבטיחה שאתן לך יד ואקבל את החיבוק שלך ויחד נצחק ונרקוד את החיים.