טווס בחדר המדרגות- מבט מקצה הצוק

את הספר  "ואם היו אומרים לך" , ספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן,  זכרתי לטובה, ולמרות זאת לא מיהרתי לרכוש את ספרה החדש "טווס בחדר המדרגות"

התקציר בכריכה האחורית רמז לי(מה רמז? צעק בקול) "זהירות מטען רגשי כבד לפניך"

"כשאבא של איב, סאן ולורן מתאבד לנגד עיניהם, דברים עמומים נעשים צלולים מאוד: מתבררת האימה הגדולה שקשרל מסתירה, ומתבהרת גם דמותה הנשכחת של אמם שהתנועעה בחייה בין הצללים, מסנוורת מתשוקה אל בעלה ואדישה למה שעולל לילדיה"

אבל ככל שחלף הזמן משהו השתנה בי, ולקראת ראש השנה, כתבתי את הפוסט "ספר מתנה שנשארת בלב" ובסופו ציינתי שמות של 3 ספרים אותם הייתי שמחה לקבל.

אחד מהם היה "טווס בחדר המדרגות" לא חלף זמן רב והנה הטווס נחת אצלי בתיבת הדואר ובתוכו ציפה לי פתק מחמם לב, בכתב יד(!) מגיל מרטינס המקסימה.

בסופו של הפתק איחלה לי גיל הנאה מהספר, אני לא בטוחה שהמילה הנאה היא התיאור למה שחוויתי.

הוא שבה אותי, לא יכולתי להניח אותו מהיד, והכאב שבו התכתב עם חלק גדול מכאבים שחוויתי.

תודה לאל, לא חוויתי את החוויות הקיצוניות שאותן עברו 3 הדמויות- התעללות מינית ורגשית, אבל זו בדיוק גדולתו של הספר וגדולתה של הכותבת, היא לא מציפה בתיאורי זוועה, היא אפילו לא מתמקדת בהם.

היא פותחת את ליבן של הדמויות ומזמינה אותנו להיכנס למסע בתוכו, והמסע הזה סוחף , יש בו תחנות של בכי ועצירות לצורך נשימה, יש מעיינות של חיוך ובעיקר יש חמלה ואומץ.

לפעמים קריאה היא דרך מעולה להתנתק מעצמנו ומהעולם, הקריאה בספר הזה, מבחינתי לפחות רק מחברת אותנו לעצמנו. מסתכלת אליהם  , והכאב שלהם מהדהד ומשתקף בכאבים שלי, התובנות שלה נופלות אצלי בראש ואני שומעת את עצמי אומרת:אהההה.

הנה אחת למשל:

"גם לך יש זנב כזה, זנב שקט, ביישן, נחבא אל הכלים, אבל הוא שם, בשקט שלך את טובה מכולם בעיני עצמך, טווס שקט, כמו אמא."

ופתאום אני מבינה, כמה ויתור על עצמנו ועל הרצונות שלנו ,  הם לעיתים רק התנשאות בתחפושת, וכמה מה שאנחנו לא רוצים להיות, נמנעים ממנו בכוח ונאחזים בכל ההגנות, דווקא זה מה שמעוור אותנו וגורם לנו סבל.

לפעמים צריך ללכת אל הקצה, לטפס עד קצה הצוק, להתרחק מעצמנו כדי לראות את עצמנו.

זה בדיוק מה שהכתיבה של גלית דיסטל אבריאן עשתה לי.

ספרים נוספים שאהבתי