לא יכולה לשתוק,וטוב שכך

סי, מרצה מבריקה באוניברסיטה בסיינט פול, מתבקשת לכתוב סיפור קצר לצורך שיווק האוניברסיטה, המילים שהיא כותבת ומשחררת לאוויר העולם, יוצרות תפנית מדהימה בחיים האישיים שלה.

היא פוגשת את ריק, חבר מועצת העיר הצעיר ביותר, בתוך ומחוץ לסיפור שכתבה, מכאן ואילך ממשיכה העלילה להתפתל ,מובילה את הדמויות ואותנו הקוראים לצמתים משמעותיים, בוחנת שאלות לגבי הדרך בה אנו מקבלים החלטות, נקודת העיוורון שקיימת אצל כולנו וכיצד היא גדלה ומתרחבת לכתם של ממש.

את הספר הזה שעלילתו וכל דמויותיו אמריקאיות לחלוטין, כתבה הלנה מגר טלמור, ישראלית לחלוטין.

בזמן הקריאה תהיתי על העניין הזה, וכשנפגשתי עם הלנה לשיחה קצרה התברר לי שזה בדיוק מה שהיא רצתה ליצור.

היא הרחיקה את העלילה והדמויות מן המוכר לנו, רצתה להימנע מכל אזכור לחיים שלנו כאן, ורצתה שהידיעה שקיימת אצל הקורא על הפער הזה תהדהד ותיצור את השאלה: מהו בית בעצם?

ואכן הדמויות כולן מתחבטות גם בשאלה הזו. מהו בית? מה קורה כשהמוכר משתנה לחלוטין וכבר לא משמש כבית לנפש.

 שלא תטעו, לא מדובר בספר הגות,”לא יכולה לשתוק” הוא קודם כל ספר מתח

לא רק  העלילה היא שהופכת אותו לכזה, למרות היותה מותחת, מפחידה לעיתים,  התהליך שמתרחש בין סי לריק כתוב בצורה כל כך אמינה וסוחפת עד שהרגשתי כמו אותם הילדים שצופים בסרט וצועקים אל הדמות הראשית:״תיזהר הוא מאחוריך ״

   זהו ספר מתח לא רק במובן הקלאסי של המילה ,הוא מותח את גבולות החשיבה והמחשבה, את טווחי העושר הלשוני והחוויה הספרותית.

הכתיבה של הלנה חכמה, יש כל כך הרבה רבדים של ידע מאחורי כל משפט. בזמן הקריאה היתה לי תחושה שאני מרחפת לספֵירות גבוהות יותר של ידע , ידע על תרבות, על ספרות, על תאוריות פילוסופיות, על נבכי הנפש.

“הנטייה  שלי לחפור בפרודות האוויר של כל נשימה, היא נטייה של ליצני החצר״(ע 55) כאן לוקחת הסופרת תכונה שכולנו מכירים אצל עצמנו או זולתנו, ומתארת אותה בצורה ברורה אך לא קלישאתית.

יש קריצה לידע העולם של הקורא. למשל כשהיא כותבת “משהו זז בממלכת דנמרק” פראפרזה על המשפט הידוע מתוך המלט “.

 וזו אינה הפעם היחידה. לאורך כל הספר היא מתכתבת עם יצירות ספרותיות רבות. למשל “הקוסם מארץ עוץ”, “הנסיך הקטן”, “על תבונה ורגישות”, “גאווה ודעה קדומה” ואפילו ספר תהילים ופרשנות מדהימה וייחודית ל”שיר המעלות”

אחת המתנות שאני לוקחת ממנה היא המילה דימונולוג:

“דימונולוג היא מילה שחיברתי והמצאתי. היא מורכבת משתי המילים-דיאלוג ומונולוג. אני ייעדתי אותה להבהיר בחדות איך אנחנו למעשה מדברים עם עצמנו. כל הזמן. וכשאנחנו עושים זאת-אנחנו בד בבד גם מדברים עם אנשים אחרים. זאת אומרת, נדמה לנו שאנחנו משוחחים עם, שזהו דיאלוג אך אנחנו הדוברים, השומעים והמשיבים שלנו-מונולוג.”(ע’55)

שוב, היכולת שלה להסתכל בצורה חדה ובהירה על משהו שכולנו מכירים, אלא שהיא גורמת לנו להסתכל עליו, לשים לב, כך הספר כולו, מעורר השתאות, והשתהות. רצון ואפילו צורך לשהות בתוך משפטים, רעיונות.

מאז שקראתי אותו שמתי לב לדימונולוגים שלי, והשיא היה כאשר משהו שקרה לי גרם לי לשלב גם את סי ואת הלנה עצמה בדימונולוג.

באחד הפרקים מלמדת סי את הסטודנטים שלה כי החלק החשוב ביותר בספר הוא תודות מאחר ו“ספר נכתב בבדידות אך הוא לא נכתב לבד”.

אני לא בטוחה אם אכן זהו החלק החשוב ביותר בספר, אך ללא ספק הפרק של התודות אצל הלנה הוא יצירה ספרותית בפני עצמה.

 לפני סיום מילה על העריכה של הספר-במובן מסוים עבודת העורך היא שקופה. הקורא הממוצע מרגיש כשהעריכה לא נעשתה בצורה מוצלחת. לעומת זאת  בספר כמו זה, כאשר כל מילה מונחת במקומה הנכון, אין אפילו אות אחת שחורגת ממקומה והכל מהודק ונושם בקצב הנכון, משתקפת עבודת העורך בשקיפותה, כמו האוויר שאינו נראה אלא כאשר הוא מזדהם.את הספר הזה שזכה לעריכה צלולה ,ערכה יעל שכנאי,עורכת וסופרת בפני עצמה.

כשנפגשתי עם הלנה שאלתי לגבי שאלות שנותרו פתוחות גם בסוף הספר והיא הבטיחה שהתשובות יתבררו בשני ספרי ההמשך המתוכננים.

אני כבר מחכה לקרוא אותם ובינתיים מתענגת על ההקדשה שקיבלתי ועל זיכרון של אחד מהמפגשים האלה שהחיים יוצרים על גשר המילים