שרית פלייןעל ספרה החדש של צרויה שלו
כשספרה החדש של צרויה שלו ,״כאב״ ,יצא לאור קצת חששתי לקרוא אותו, כי מי רוצה להיזכר בכאב בעיקר כשהכאב הוא חלק מחיי היום יום שלו?
אבל אחרי כל כך הרבה המלצות עליו, בעיקר של כרמית בר גיל ויעל גור, חברותי ממועדון קריאה לאוהבי ספרים החלטתי לתת הזדמנות. מה גם שהבנתי שהכאב כאן, הוא חלק מהחיים ולהתחבא ממנו זו רק תוספת של סבל על סבל כפי שלימדה אותי מורתי המדהימה מירי שפילמן ואני הרי בעד הפחתת סבל.
התחלתי לקרוא אתמול, סיימתי היום ולא רק כי הוא קצר (170 עמודים), פשוט נשאבתי לתוך הסיפור. להפתעתי הרבה למרות שמו ולמרות הנושאים הלא קלים שעולים מתוכו( יתמות, שכול, פציעה בפיגוע, אהבה שנגדעה) הספר לא מעורר עצב.
מעט על העלילה ללא ספוילר :
אהוב נעוריה של איריס ,מנהלת בית ספר מצליחה, חוזר במקרה לחייה שנים רבות לאחר שנטש אותה.
עשר שנים קודם לכן היא נפצעה בפיגוע, ולאחר שיקום ארוך בנתה את חייה מחדש בעזרת בעלה ושני ילדיה. הפגישה המחודשת מציבה בפניה דילמה קשה, ובמקביל נראה כי בתה המתבגרת נמצאת במצוקה. פצעים מהעבר , פיזיים ורגשיים מתעוררים והדרך להחלמה מכאיבה במיוחד.
בחלק גדול מהספר הייתי מרותקת אבל לא נרגשת ולא עצובה , הכאב הוא אמנם אחת הדמויות בספר(ולא רק כמטפורה. כשתקראו תבינו) , אבל הוא לא גרם לי לכאוב או לדמוע. כאילו הספר מכיל בתוכו את הכאב ומשככי הכאבים גם יחד וכך נוצרת אצלי כקוראת מודעות לכאב ולא תחושת כאב. כל זה עורר בתוכי את השאלה : האם ספר טוב חייב לעורר חיבור רגשי כלשהו? או שאולי עצם העובדה שקראתי בו ללא הפסקה מספיקה? ואולי דווקא במקרה של נושאים ישראליים כל כך החיבור הרגשי היה הופך טעון מדי?
מה דעתכם?