האמנות של תולדות האמנות

“ היא לא דומה לאף אחת אחרת 
לאף אחת שעוברת ברחוב 
היא משונה וכשהיא מדברת 
קולה עושה לי משהו קרוב. ”  ארקדי דוכין

כמו זרם הדאדא באמנות, אליו משתייכת אחת הדמויות בספר, כך גם הספר “תולדות האמנות” של יוסי וקסמן, מַתְריס, משלב חומרים וטכניקות ,ובעיקר מחייב גמישות מחשבתית וראייה פתוחה.

לכאורה זהו סיפורו של כפר אמנים בכרמל, החל מהתקופה בה התיישבו האמנים בכפר ערבי נטוש ועד כשנה לאחר השריפה הגדולה בכרמל.

מדוע לכאורה?

מפני שלמעשה זהו סיפורם של האנשים האחרים, אלה ששאיפותיהם מתרסקות אל מול המציאות, אלה שחשים עצמם דחויים ומלבישים את נשמתם באינסוף מסכות, אלה שכשרונם בוגד בהם והם חשים מסורסים, אלה שרוצים בדיוק כמו כל אדם, מישהו שיאהב אותם, אלה שלא אוהבים את עצמם, למרות שכלפי חוץ הם מאוהבים לחלוטין בעצמם.

כמו בכל סיפור גם כאן ישנה עלילה, אך היא משנית. הסיפור הוא בעיקר סיפורן של דמויות. חלק מהדמויות בפר מתות ,חלקן הוא בכלל חפצים, אחת הדמויות היא האש ששרפה את הכרמל, כי באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה.

הקריאה בספר הזכירה לי חווית ביקור במוזיאון. מסתובבים, מתעכבים על יצירה אחת, על האחרת חולפים ביעף, יש יצירות שאוהבים מאוד,  אחרות פחות, לא את כולן מבינים ועדיין  החוויה מתוייקת בתיקיית החוויות הנעימות ומומלצות.

יש בספר לא מעט סצנות בוטות, האמנים מצטיירים כשרוטים עמוקות, לעיתים דוחים, לרוב  מעוררי רחמים.

ממש כמו הדמות בשיר הידוע של ארקדי דוכין, גם הספר “תולדות האמנות” שכתב יוסי וקסמן לא דומה לאף ספר שקראתי, וזו כבר חוויה מרעננת, ובהחלט מומלצת.

בתמונה -קולאז’ שיצרתי מצילום כריכת הספר, כמחווה לאחת הטכניקות הנפוצות בזרם הדאדא-קולאז’