שרית פלייןחווית הקריאה שלי בספר הביכורים של תמי לבנת מלכה
איזה מזל שאני כבר אוהבת גם סיפורים קצרים, אחרת הייתי מפספסת את הסיפורים הקצרים שכתבה תמי לבנת מלכה "גדולות וכחולות כמו הים"
התחלתי לקרוא אתמול, סיימתי היום, כשבאמצע היו בערך עוד מיליון דברים. כלומר נטו שעתיים ,וזה כבר סימן טוב.
הסיפור הראשון "דגים" לוקח סיטואציה יומיומית- בחורה שיוצאת לקניות אחרי שניקתה את ביתה, ואז מגיע הטוויסט- כשהיא מגיעה הביתה מתברר לה שהיא לקחה בטעות שקית נוספת.
זה הזכיר לי שהרבה פעמים אני אומרת לצדיק משפטים שמתחילים ב "תאר לך ש…" לרוב הוא אומר" תארי לך את דבר מוזר כזה" טוב, נו צריך אחד שיהיה עם רגליים יציבות בקרקע ,לא? J כך בדיוק מתחיל סיפור טוב. מרעיון מקורי , שינוי קטן של המציאות והסתכלות מזווית אחרת על הדברים הרגילים.
רעיון כל כך פשוט ויחד עם זאת- "איך לא חשבו על זה קודם?" יופי של סיפור נרקם כאן, ואז כמו שקורה לא פעם בסיפור הקצר מגיע הסוף במפתיע, ומה שעולה במוחי זה" רגע! למה?? כבר נגמר? אוף, רוצה עוד, מה קרה אחר כך?" וכששוחחתי על כך עם המחברת אמרה לי בצדק רב שזה חלק מהיופי של הסיפור הקצר, לגרום לקורא להיות פעיל ולהעניק פרשנות משלו.
לדעתי כל ספר טוב משאיר מקום כזה ויחד עם זאת מסכימה איתה שבסיפור הקצר זה מורגש הרבה יותר.
כל סיפור כתוב בצורה שונה, ובכל אחד מהם מורגש הלב הכותב
הסיפור "איפה הראש שלי" ממחיש בצורה מדויקת את התחושה של התקף חרדה, והעובדה שהדמות שנמצאת במצב הזה היא מטפלת בהילינג גם היא הדגמה מצוינת לאותה חשיבה מקורית על אירוע שנכתב עליו רבות.
הסיפור, כמו רוב הסיפורים באוסף, נכתב בזרם התודעה ותוך כדי כך מתגלים לנו עוד פרטים.
לא תמיד הפרטים ברורים, ואין לי ספק שהערפול מכוון. הפרטים פחות חשובים מהתחושה, והעמימות מאפשרת לקורא ליצור השלמות משלו.
גם בשלב שהדברים עוד לא בהירים ולעיתים מוזרים הוא מספיק מסקרן וכתוב בצורה כמעט מכשפת שגורמת להמשיך ולקרוא.
הכאב בשני הסיפורים "נטישה" ו"גדולות וכחולות כמו הים" כל כך מוחשי ואמיתי עד שבחלק מהזמן התחושה היא שאני כקוראת מתהלכת בתוך נפשו של מישהו זר.
תמי לבנת מלכה השאירה אותי עם טעם של עוד.
*הספר יצא לאור רק בפורמט דיגיטלי בהוצאת בוקסילה.