רכבת היתומים

​

סיימתי לקרוא את ״רכבת היתומים״ שכתבה כריסטינה בייקר קליין, עם דמעות בעיניים.

זו לא הייתה הפעם היחידה במהלך קריאת הספר, אלא שהפעם היו אלה דמעות של התרגשות , אופטימיות ותחושת חמימות שהספר הותיר בי

מולי היא ילדת אומנה, בת 17, נמצאת במרחק צעד אחד ממוסד לעבריינים צעירים, למרות שברור לחלוטין שלא היא העבריינית בסיפור חייה.

ויוויאן היא אישה בת 91, אשר הייתה אחת מהילדים שהשתייכו לרכבת היתומים. בתחילת המאה שעברה אספו רשויות הרווחה בניו יורק עשרות ילדים יתומים והסיעו אותם ברכבת , כאשר בכל תחנה היו מוצעים הילדים לאימוץ לכל המעוניין. אם נדמה לכם שזה מזכיר מכירת חיסול, לא טעיתם. חלק גדול מהמאמצים מחפשים למעשה משרתים בחינם, ויוויאן הקטנה עוברת תלאות איומות.

כשויוויאן הקשישה ומולי נפגשות בנסיבות מסוימות, מתחיל להתרחש סיפור חדש, אשר משפיע על חיי שתיהן

יש לא מעט עצב בספר הזה, ותחושת חוסר אונים מול עוולות אנושיות, כעס כלפי יצורים נאלחים שמתעמרים בחלשים, יחד עם התמלאות הלב אל מול אנשים נדיבים וטובי לב.

ישנה גם ההבנה שהחיים שלנו מורכבים מכל כך הרבה חלקים, אינסוף צמתים בהם הבחירה שלנו להגיב בצורה מסוימת היא שמניעה את עלילת חיינו בצורה זו ולא אחרת.

וכן, ישנה גם תקוה. גם בגיל 90 אדם יכול להתחיל סיפור חיים חדש