שרית פלייןעם הילדה בתוכי מדברת, ובעיקר מקשיבה. מוזמנים גם אתם
כמעט כל יום, לפעמים יותר מפעמיים ביום, אני פוגשת את הילדה שהייתי.
זה לא מובן מאליו, שנים היא היתה מושתקת, כולם אמרו:
״ נו באמת, תתבגרי… מה את בוכה כמו ילדה? מה ההתלהבות הילדותית הזו ?זה לא לגילך… את כבר לא ילדה״
והיא- הלכה והתכווצה בתוכי. הפגיעה הגדולה ביותר הייתה ממני, כשאני לא נתתי לה מקום.
ואז… אז הגיעו תובנות החיים.. ואז הגיעה מירי שפילמן אל חיי והביאה איתה את המתנה הגדולה ביותר, היכולת להקשיב, או במילותיו של יהונתן גפן:
״ דברי עכשיו ילדה, אני שומעת״
קצת לפני שהתחלתי להקשיב לילדה, דיברתי אליה. הנה דברים שכתבתי לה ב2012 :
"כשאת מסתכלת על האחרים בקנאה וחושבת בתסכול למה לכולם זה הולך חלק ואצלי לא? עוברת מחשבה זהה בראש אצל כל אחד מהם. ככה זה.מן אשליה אופטית כזו. לאף אחד לא באמת קל ומושלם וחלק כל הזמן, אבל אני אגלה לך משהו? זה נהיה קל יותר עם הזמן. תחזיקי מעמד.
הבחירה שלך במגמת תיאטרון בתיכון- אחת הבחירות החכמות ביותר שלך. רק טוב זה יעשה לך ולא רק בשנות התיכון.
תמשיכי להקשיב ללב שלך, הוא ייקח אותך למקומות טובים.
שמרי היטב על הזיכרונות מסבא, על כל רגעי החום והאהבה, על רגעי הצלילות האחרונים, חבקי אותם אליך- הם יעזרו לך כשהגעגוע יגיע פתאום במקום הכי לא צפוי.
נועם מהכיתה שלך- תתייחסי אליו קצת יותר בסבלנות, אפילו שבכיתה ה’ את חושבת שהוא סתם עוד בן מעצבן- כמה שנים אחר כך הוא יהיה עוד אחד מאלה עליהם את מתאבלת אישית ביום הזיכרון.
ילדונת, אני לא אשכח אותך- מבטיחה, ואת, אל תגדלי יותר מדי , תישארי בתוכי כל יום.
ממך באה ההתלהבות והשמחה שלי, בזכותך אני מתגלגלת מצחוק ומשתטה בלי חשבונות מיותרים.
בזכותך אני יודעת כמה פגיעים הם ילדים וחזקים באותה מידה.
הבוקר , כשפתחתי את המייל וגיליתי את השיר המרגש של ענת לוין(קישור בתחתית פוסט זה), נזכרתי, במילים ההן שאמרתי לה, בפעמים אחרות, בהן דיברתי אליה בקשיחות, (סליחה ילדונת) ובעיקר נזכרתי באהבה הגדולה שלי אליה.
היא חלק ממני, לא הולכת לשום מקום, לרוב היא מנמנמת רגועה בתוכי, לא פעם היא זו שמעירה אותי, תמיד היא מנוע האהבה והשמחה שבי.
אוהבת אותך , ילדונת, אוהבת גם אותך, ענת לוין, שהזכרת לי אותה.
הנה השיר המופלא של ענת, אל תפספסו אותו