ילדים זה שמחה?

כשסיימתי לקרוא את ספרה של תמר מרין ״ילדים״ (הוצאת ידיעות ספרים) עלתה בראשי מחשבה :כמה טוב שאני כבר מזמן לא בגיל הזה.

יותר מכל הזכירה לי הקריאה את התחושה שליוותה אותי לא מעט בעשור השלישי לחיי: חוסר הידיעה, ההתלבטויות, הכמיהה להשתייך, הבלבול, הרצון להיות עצמאים, להתרחק מההורים יחד עם הצורך העז לשוב ולהתכרבל בזרועותיהם, לקבל הגנה מהעולם הבוגר.

אין לי מושג איך היא עשתה את זה, אבל תמר מרין העבירה את התחושה הזו בצורה אמינה כל כך עד שיכולתי ממש להרגיש אותה בגוף, ומיד אחריה להיזכר בהקלה, אני כבר לא שם. (יש יתרונות בגילי המתקדם)

מעט על העלילה ללא ספוילר:

אדם ואדוה, זוג תל אביבי בעשור השלישי לחייהם.

הוא בוחן את דרכו כסופר, היא עובדת כקריינית בספריה לעיוורים ושוקלת את המשך דרכה האקדמית.

שניהם מחפשים את עצמם ואת דרכם בחיים, ובדיוק בשלב הזה נכנסים אל חייהם אודי ואביבה. היא עורכת ספרות חשובה וידועה, הוא ראש החוג לספרות באוניברסיטה.

מבלי להסתכן בספוילר אוכל רק לומר שנוצרים קשרי פיתוי מכל הכיוונים, גם כאלה שלא צפויים כלל.

את  הפרקים הראשונים קראתי באיטיות, לא הייתי בטוחה עדיין אם אמשיך לקרוא. מהר מאוד נשאבתי לתוך הספר, בחלק מהזמן הרגשתי כמו צופה בתאונה שעומדת להתרחש, מבלי יכולת להתערב, בחלק אחר הרגשתי באווירה כמעט מכושפת. כמו אורחת שקופה, עם משקפי קסם, במסיבה של אנשים שאני לא מכירה, עדה למזימות , להרהורים ובעיקר לכמיהה, אשר בסופו של דבר משותפת לכל בני האדם באשר הם- להיות נאהבים.

יש בספר גם אמירות לא לגמרי סמויות כלפי אנשי הספרות והאקדמיה, אבל בעיניי לא זה מרכז הספר. זהו אולי רק התבלין הרכילותי. מהר מאוד הפסקתי לתהות האם דמות כזו או אחרת מהספר מבוססת על דמות ידועה בחיים האמתיים.

בעיניי, לב הספר, ממש כמו שמו הוא ילדים.

כשהייתי בת 25 וקצת יותר הייתי בטוחה שאני כבר אישה. היום אני יודעת שהייתי ילדה.

עם כל הקשיים הכלכליים, היום גם בני כמעט 30, עדיין מתקשים להיפרד מחסות ההורים, לעמוד על רגליהם.

הקושי היותר מובהק הוא כמו שמבטאת יפה אדוה, הצורך לעבות את העור, כך שהחיים יכאבו פחות.

אדוה לא משתפת את הוריה בקושי, וכשאביה כן מופיע לבסוף הוא לא ממש יודע איך לעזור, נבוך, ונפרד ממנה בהבטחה להפקיד כסף בחשבונה.

לאדם יש אמא ילדה, לא ברור אם היא מניפולטיבית או חולה, ברור לחלוטין שיש כאן היפוך תפקידים בין הורה לילד, גם אחותו שלאורך הספר כולו מכונה ״ הילדה״ למרות שככל הנראה היא לפחות בת 20, מצד אחד היא העתק התנהגותי של אמם. מצד שני גם היא כמו אדם מתפקדת קצת כמו האם של אמם.

גם לדמויות המשנה יש עניין לא פתור ביחסי הורה ילד.

ככל שאני חושבת על כך- למי מאיתנו אין?

האם זו הסיבה לכך שהספר שאב אותי? לא. יש לא מעט ספרים שעוסקים בכך, וזה בדיוק הזמן לצטט את מורתי לספרות מהתיכון:

״ ספרות היא האיך בשירות המה״

ה״ איך״ של תמר מרין הוא שלא אפשר לי להניח את הספר עד לעמוד האחרון.

במהלך כתיבת ההמלצה נזכרתי בשני שירים, תהנו:)