רבע לחמישים. פוסט טרום יום הולדת

יש לי וידוי: אני אוהבת ימי הולדת, גם את אלה של עצמי, אוהבת את ההתרגשות, את האהבה שזורמת וממוקדת, את העצירה לרגע והתבוננות פנימה.

יום הולדת עגול במיוחד מתקרב לעברי, מכריז בשמחה מעורבת בפליאה- הלו גברת, מחר את בת רבע לחמישים.

כן, כן, גם אני לא מבינה איך זה קרה, אבל לוח השנה לא משקר עוד שלושה חודשים ( ויום, אבל בואו לא נהיה קטנוניים) אציין יובל שנים להיווסדי.

ואני עדיין זוכרת את עצמי שרה עם אבי טולדנו( הוא לא ידע מזה, וטוב שכך) ” חג חג חג יובל” וממהרת לספר לאמי בגאווה שאני יודעת מה זה יובל.

אף פעם לא רציתי לעצור את הזמן, לא עצובה שהוא חולף, מביטה לאחור בחיוך וקדימה בסקרנות נלהבת (כל זמן שאני לא מקשיבה לחדשות…)

אז אני בת רבע לחמישים, ויודעת כבר שהחיים פריכים, וזה מפחיד אותי, ולפעמים מעציב, ועם זאת אני יודעת ליהנות ממה שיש, כאן ועכשיו, כי היום יש ומחר? לכו תדעו( רגע, אל תלכו, יש המשך לפוסט)

בת רבע לחמישים והכי אוהבת להשתטות כמו בת רבע לחמש, כי חלק ממני עדיין בגיל ההוא, וכמה טוב שכך.

רבע לחמישים , חוויתי הרבה, ובתכנון עד כפליים, בכיתי , צחקתי , ולא פעם ערבבתי בין השניים.

רבע לחמישים, ואני יודעת שהדבר הכי טוב שעשיתי בחיי זו המשפחה שלי. כמה טוב שלא התפשרתי, שחיכיתי עד שבחרתי בצדיק.

עברנו לא מעט עד שהפכנו להורים- והם שווים כל דמעה וחוויה.

בת רבע לחמישים, אמצע הדרך בין הילדים להורים, מוצאת בתוכי את הורי( כן, כן, אימא, לפעמים צדקת) ואת סבי וסבתי.

בגיל רבע לחמישים, או קצת קודם, הבנתי שגעגוע הוא חלק ממי שאני, מתגעגעת סדרתית, אולי זה משהו שטבוע ב D.N.Aשלי מאז גירוש ספרד…

רבע לחמישים, אני כבר יודעת שהגוף שלי תמיד בעדי, וכמו שכתבה יונה וולך “גופי חכם ממני” ,הוא לא בגד בי, אם כבר אז להיפך, וגם זה עבר.

יודעת כבר שכל מה שקורה לי קורה לטובה( לא, לא חזרתי בתשובה)

יודעת לבחור את האנשים שלי, בני ברית למסע, יודעת את מי להכניס ללב ואת מי לשחרר באהבה.

לא פוחדת להיות אני, גם אם לא תמיד אקבל אהבה.

ואם כבר מדברים על אהבה, יודעת כבר שהיא הכוח המניע החזק ביותר שלי, מנוע טורבו פורטה פורטיסימו, היא גם נייר הלקמוס שלי, כי לא רק חומוס עושים באהבה או לא עושים בכלל.

בגיל רבע לחמישים , אני יודעת הרבה יותר מפעם, ובעיקר יודעת כמה אני עוד לא יודעת.