לזכרו של ישראל אלירז

שלשום(22.3.16) נפטר המשורר , מתרגם ומחזאי, חתן פרס ביאליק, ישראל אלירז, יום לפני יום הולדתו השמונים.

אפשר לראות בגיל 80 שיבה טובה, אלא שכאשר קוראים את ספר שיריו “איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה”  שיצא השנה, התחושה היא של אדם שהיה בשיא יצירתו. בעיניי זו אחת ההגדרות לאדם צעיר.

מתוך הספר הזה( הוצאת הקיבוץ המאוחד) בחרתי את השיר הבא:

הרגע (או חלק ממנו)/ ישראל אלירז

“הָרֶגַע(אוֹ חֵלֶק מִמֶּנּוּ)
מִתְרַחֵשׁ בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ
עִם קְרִיאַת הַשִּׁיר הַזֶּה עַל
גַּבֵּי הַדַּף הַזֶּה וְתוֹךְ
קְרִיאָתוֹ הוּא נִמְחַק וְשָׁב
וְנִכְתַּב עַל יָדְךָ הַיּוֹדֵעַ:
הַיֹּפִי, שֶׁהוּא מַשְּׂאַת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַצּוּרָה, כָּל צוּרָה,
מִתְמַמֵּשׁ כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא לָרֶגַע
הַזֶּה בְּשֵׁם וְאֵינְךָ צָרִיךְ
עוֹד לְהַצְבִּיעַ וְלוֹמַר:
הַכֹּל מַתְחִיל כָּאן”

כמה יופי יש ברגע הזה, וכמה חמקמק הוא, אין יכולת להיאחז בו, רק לשים לב , כי הנה הוא עוד רגע נמחק.

שימו לב, לרגע הזה, ליופי שנמחק ושב, לתעתועיו וחמקמקותו, הכל מתרחש ברגע הזה.