פיורלה- ספר הביכורים המומלץ של ענת משיח

״בעיניים עצומות סבתא מתחילה  שוב פעם להסביר לי, מדברת אלי בשפה משמה. ׳חייבים שישמעו אותם,׳ היא אומרת לי עוד פעם על סיפורי המשפחה, ׳אחרת הם מתים, ואם חס וחלילה הם ימותו לא נוכל לזכור מי אנחנו. לך יש את החוש למילים פיורי. טוב, את הראשונה שנולדה פה.׳״

הציטוט הזה לקוח מתוך אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה. ״פיורלה״ אותו כתבה ענת משיח (הוצאת עם עובד)

בחרתי לפתוח עם הציטוט הזה שממחיש את מהות הסיפור הזה. זהו סיפורה של פיורלה( פרח באיטלקית) בת ה13, בת למשפחה של עולים מלוב, כאמור, הראשונה שנולדה בארץ. זהו גם סיפורה של המשפחה המורחבת שמתגוררת יחד, נונה, סבתה הזקנה של פיורלה, היא תחליף לחברתה הטובה ביותר, להוריה שאוהבים אותה מאוד, אך עסוקים בקשייהם כעולים.

למעשה זהו סיפורם של כל ילדי המהגרים באשר הם, או כמו  שפיורי אומרת:

״אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם.״

כבת בכורה להורים שעלו לארץ שנה לפני שנולדתי, אני מכירה היטב את התחושות שקשורות לכך, בליל השפות שהוא הפסקול של הילדות מצד אחד והרצון הנחוש של ההורים ושל הילדה שהיא תשוטט במחוזות העברית כמהלכת בביתה, מצד שני.

מוכרת לי גם התחושה הזו של אני לא משם, אני תוצרת הארץ, מה שמסיבה עלומה כלשהי גורם לכל המבוגרים במשפחה להתגאות, ומצד שני, אני לא לגמרי מכאן. אני צריכה את השורשים שלי להצמיח בעצמי, כי להתחבר לשורשים ההם זו גלותיות.

לשמחתי הרבה, התחושות שלי מאז חלפו ואני מבינה שזכיתי בשני העולמות.

כדי לא לקלקל עם ספוילר לא אגלה לכם האם גם פיורי מגלה את העוצמות שבה.

כן אספר לכם שהיא מתמודדת עם קשיים רבים, השנה היא שנת 1948, מלחמת העצמאות ברקע, השכנים הערבים מאיימים עליה, אך הבעיות מבית מידיות ומפחידות יותר: בבית הספר החדש היא עוברת התעללות חברתית ממושכת, עד שהיא מצליחה למצוא לעצמה חברה אחת. אחיה הגדול שקוע בעצמו ובלימודיו, מבין שהצלחה בלימודים היא כרטיס היציאה שלו. אחת מדודותיה אינה יציבה נפשית, דודה אחרת, בעצם את השאר תקראו בעצמכם. כדאי לכם.

נקודה נוספת שגרמה לי להזדהות עמוקה עם פיורלה היא מה שסבתה מכנה ״את יש לך חוש למילים״

פיורלה כותבת כל הזמן, היא משתמשת בכתיבה כדי לתעד וכדי לאוורר רגשות, היא משתמשת בכתיבה כדי הבין את עצמה, ואפילו כתחליף לחברים וילד בו היא מאוהבת.

כמוה גם אני יודעת עד כמה הכתיבה יכולה להציל.

כל אלה חשובים, אלא שיש סיבה אחת עמוקה יותר לכך שאהבתי את הספר. הדרך בה ענת משיח כותבת, מייצרת ומייצגת כל כך הרבה חום אנושי, עד שכמעט יכולתי לחוש אותו עולה מן הדפים.

לא פעם במהלך הקריאה התחשק לי לחבק את פיורי או את נונה, וגם הדמויות האחרות מעוררות חמלה ורצון להבטיח להן שהקשיים שלהם זמניים ולבקש שיחזיקו מעמד.

אולי בגלל החום ואולי בגלל המילה קנדיל המופיעה בספר( כמו מילים נוספות הלקוחות משפתם של יוצאי צפון אפריקה ומשתלבות היטב בספר עד כדי כך שאין צורך בתרגום) נזכרתי בזמן הקריאה בשירה של חלי ראובן ״קנדיל״

ורגע לפני שאפנה את הבמה לחלי ראובן אסיים בשתי המלצות חמות- רוצו לקרוא את פיורלה, ורוצו להזמין כרטיסים למופע של חלי ראובן וחני ליבנה בבית היוצר בתל אביב.

הנה הלינק להזמנת כרטיסים

והנה שירה של חלי ראובן, ״קנדיל״