החיוך הראשון של אלתרמן

אחד המשוררים האהובים עלי ביותר הוא נתן אלתרמן,

זו אהבה שנמשכת עוד מנעורי הרחוקים.

כשקראתי את הספר שכתב עמית נגלר,  ״שנית אליך נאסף״ היה שמו מוכר לי, והסיבה היא כי זו שורה הלקוחה משירו של אלתרמן, ״חיוך ראשון״

 

למרות אורכו אביא אותו כאן במלואו:

 

״אַל תִּקְרְאִי לִי בִּשְׁבוּעָה נוֹאֶשֶׁת, אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.

אֲנִי שֵׁנִית אֵלַיִךְ נֶאֱסַף, עוֹלֶה אֶל מִפְתָּנֵךְ מִכָּל דְּרָכַי.

וְהַמַּסָּע יָגֵעַ וְאֶבְיוֹן. אַל תִּקְרְאִי לִי בְּמִלִּים רַבּוֹת.

הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר, אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.

בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים, עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה

הַרְבֵּה דְּבָרִים

וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי. שׁוֹצְפִים יַעֲרוֹתָיו. הַחֹשֶׁךְ מְעַשֵּׁן בְּכָל הָאֲרֻבּוֹת.

פּוֹתֵחַ הֲמֻלּוֹת כְּבֵיבָרִים.

 

אִם נִשְׁאֲרוּ עֵינַיִךְ לְבַדָּן, בְּאֵבֶל עִגּוּלִים שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה,

אִם שְׁמֵךְ הַמִּתְרוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת מֵיתָרָיו נוֹתָר עֲמוּס אָבָק, סָגוּר, וְלֹא נֻגַּן –

אִמְרִי לַדּוּמִיָּה רוֹצַחַת הַדְּמָעוֹת, אִמְרִי לְתוּגָתֵךְ הַזֹּאת הַנּוֹשָׁנָה,

כִּי אֲלֵיהֶן חוֹזְרִים, תָּמִיד חוֹזְרִים רֵיקָם, מֵאֲבוּקוֹת, מֵעִיר לוֹחֶמֶת, עֲשֵׁנָה,

לוּ פַּעַם, לוּ עוֹד פַּעַם לְחַבְּקָן.

 

גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף. כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!

פִּרְשִׂי אֶת שְׁתִיקָתֵךְ. הַמֶּרְחָבִים שָׁטִים. אֲנִי נוֹשֵׁם אֲוִיר בְּגֹבַהּ מְטֹרָף.

אַתְּ! מֵעוֹלָם עוֹד לֹא חָיִיתִי בָּךְ ! אַתְּ יָם שֶׁלִּי! אַתְּ רֵיחַ-הַמּוֹלֶדֶת הַמָּלוּחַ!

רַק יֵשׁ וְזִכְרוֹנֵךְ הָיָה עוֹבֵר בִּי פֶּתַע, בִּקְפִיצַת נָמֵר, בִּמְעוֹף דְּלָתוֹת וְרוּחַ,

בְּאֹשֶׁר מְסֹעָר וּשְׁבוּר כָּנָף.

 

הַלֹּא יָדַעְתִּי – אַתְּ לִי מְחַכָּה. בַּצֵּל, בִּרְעָדַת-שְׂפָתַיִם נְשׁוּכָה.

אֶת לַחֲשֵׁךְ שָׁמַעְתִּי מִתְעַלֵּף, מַדְבִּיק אֶת הַסּוּסִים, נִסְתַּר בַּכִּכָּרוֹת.

לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד, בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן,

רָאִיתִי – אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַזָּוִית. כֻּלָּם הָלְכוּ וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ בַּחֲשֵׁכָה

לְהַקְפִּיאֵנִי בְּיָדַיִךְ הַקָּרוֹת.

 

כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ, כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,

כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.

כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם, מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,

שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל, אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל, פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה

וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- – – וּמִתְמוֹטֵט.״

אלתרמן, כדרכו, דרמטי ביותר, מכל שורה בשיר אני שומעת את קולו הייחודי ומחוות האהבה שהיא גדולה מהחיים ומורכבת ומיוסרת.

והאמת היא שכל מילה שלי מיותרת כאן, לכן רק אציע לכם לקרוא את השיר שוב, ולדמיין את:

״לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד, בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן״

או את

״אִם נִשְׁאֲרוּ עֵינַיִךְ לְבַדָּן, בְּאֵבֶל עִגּוּלִים שֶׁל נְדוּדֵי שֵׁנָה״

או כל אחת מהפנינים שבשיר.

הנה לכם מסלול ספרותי . התחלנו משורה בשיר הזה, אשר הפכה לשמו של ספר מתח, המשכנו עם השיר הכתוב, ונסיים בגירסה קולית מיוחדת של השיר: המלחין נחום היימן, אשר נפטר בשבוע שעבר, ועליו כתבתי כאן, הלחין ואף מבצע את השיר, והנה הוא לפניכם:

סופשבוע של אהבה לכולם.