שרית פליין
מאז פטירתה של אשתו, לא פוקדת אותו התנומה במיטתם. משהפצירה בו בתו הבכורה להשכיר את החנות ולעבור להתגורר איתה, אמר:
״יא בינתי, 60 שנה ישנתי רק איתה, האצבעות שלי בתלתלים שלה, הריח שלה, של סבון ומי ורדים, עושה לי את הנשימה שקטה, האח הקטן שלך נולד כאן במיטה הזו, לא היתה לו סבלנות לחכות שנגיע לבית חולים, אמרה לי:׳ מואיז, אני מרגישה, זה החמישי, חמסה עליו, הוא יוצא ׳ עוד לא הספקתי לקרוא למרים השכנה וכבר היה בחוץ, אייי אייי מאז היה ממהר לכל מקום אח שלך.״
הקמטים על חולצתו מספרים את בדידותו. יום יום, מעל 50 שנה, מאז עלו לארץ ושכרו את החנות בדמי מפתח, היתה אשתו מגהצת לו חולצה לבנה כל בוקר, והוא היה מתלבש, מנשק את כפות ידיה ויוצא מהבית.
״צריך לתת כבוד ללקוח, שירגיש כאילו הוא השבת. שירצה לבוא כל פעם אלי. הסחורה הכי טריה זה חשוב, אבל לא מספיק… כל בנאדם אוהב להרגיש מיוחד, שאני אומר לו, בוא אדון שימעוני שמרתי לך בצד שעועית ברבוניה שאשתך תכין לנכדים, הנה ניסו, בשבת יש דרבי, קח קילו פוסטוקים, וכמה סוכריות לילדה, תגיד לה מתנה ממני״
זה זמן רב שלא נכנס אף לקוח, כל שאר החנויות בסביבה נסגרו או הפכו לסטודיו של אחד מהאמנים האלה שהוא לא מצליח להבין.
רק כאן, בחנות שלא שינתה את פניה הוא מצליח לישון.
בשנתו הוא מתאהב ברעייתו מחדש.
הצילום הנפלא של עירית רובינגר