אהוד בנאי, ברי סחרוף וסבתא שלי, אולי גם שלכם, בפוסט אחד
הקשר בין שירה לגעגועים, ובעצם בין האמנות כולה לגעגועים הוא דבר שאני שמה לב אליו ובוחנת אותו יותר ויותר.
השירה מבטאת געגועים, זה ברור, אבל היא גם מנחמת, בעצם היותה מנציחה את מי או מה שאליו מתגעגעים, והניסיון שלי מראה שלעיתים היא גם יוצרת את הגעגוע. שורה שאני כותבת מזניקה מייד את ריחות הבישול והטעמים, את קולה המיוחד, ולעיתים היא מעוררת בי געגוע לדבר שאפילו לי אינו ידוע.
השבוע בחרתי שיר בדיוק כזה, גם מנחם וגם מעיר געגוע. זהו שיר שמקורו בלאדינו, שפה עליה גדלתי ובתוכה התכרבלתי.
את השיר תרגמו אהוד בנאי וברי סחרוף. מייד אחרי מילות השיר תוכלו להאזין לביצוע הנפלא, מתוך המופע המשותף שלהם( רוצו מהר להזמין כרטיסים)
פתחי לי את דלתך הלילה
״פתחי לי את דלתך הלילה
קחי אותי אל תוך לבך
גלי לי את סודותייך
השמיעיני את קולך
פתחי לי את דלתך הלילה
שושנה בין שיכונים
יונתי, את לא יודעת כמה
אני מחכה לך כל כך הרבה שנים
פתחי לי את דלתות עינייך
קחי אותי אל בית אמך
טל יורד, רסיסי לילה
נאספים לאט אל מול חלונך
פתחי לי, זה אני כאן שר לך
שיר ישן של אוהבים
זה השיר שאבא שר לאמא
מור ולבונה עם כל מיני בשמים״
ואתם, אל תשכחו לפתוח את דלתות לבכם ולתת לאהבה להיכנס.
שבת שלום
נהדר ונהדרת.
הפוסט ואת.
תודה רבה