"רשימת האימהות" מול "רשימת שינדלר"

״יצר לב האדם רע מנעוריו״ נאמר בספר בראשית.
הפילוסוף האנגלי, הובס, גרס אף הוא כי האדם רע מיסודו.
מנגד, יש הטוענים כי יסודו של האדם, המצב הטבעי בו הוא נולד הוא של טוב הלב, והחלקים הרעים מצטרפים בהמשך.
כך או כך, נדמה לי כי כולם מסכימים כי באדם בוגר יש פוטנציאל כפול, ברצותו יבחר טוב, וברצותו יעשה רע.
אלא שההרהור הזה רק הולך ומסתבך, שכן- מהו טוב? מה הוא רע?
הריגת אדם אחר? רע? אך מה אם אותו אדם מאיים על חיי ילדיך ויש סכנה מיידית וממשית לחייהם? מה אם הריגת האדם היא הצלת חיי ילדיך?
הספר ״רשימת האימהות״ אותו כתבה גלי מיר-תיבון( הוצאת עם עובד) מעלה סוגיות מורכבות אפילו יותר מאלה שציינתי כאן.

זהו סיפורה של חקירה שמתקיימת ברומניה בשנת 1945. הנחקרים הם שני יהודים,אשר היו בעלי תפקידים בכירים בועד היהודי. השניים מואשמים בשליחת מאות אימהות יהודיות עם ילדיהן לכליאה בבסיס צבאי נטוש, ללא אוכל ושתיה. למעשה מרגע שנשלחו לשם נגזר דינן למוות איטי בייסורי רעב, תוך צפייה בגסיסת ילדיהן.

הנחקרים מאשימים איש את רעהו, מגיבים זה על דברי זה ועונים(או מתחמקים ממענה) לשאלותיו הנוקבות של החוקר.
הספר מבוסס רובו ככולו על מקרה אמיתי, והסופרת נעזרה בכתיבתו בפרוטוקולים של החקירה.
הוא מתחיל כמעט כספר תיעודי, ולאט לאט, מבלי שנבין איך ומתי זה קרה הוא פשוט לופת את הלב.

לכאורה, ברור מאוד מה רע ומה טוב, אלא שהמציאות מורכבת ומסובכת הרבה יותר. בהחלטה לשלוח נשים אלה אל מותן, הצילו למעשה השניים, דנילוב ויגנדורף, קהילות יהודיות אחרות. מה היה שיקול הדעת? איך מחליטים מי לחיים ומי למוות? האם מותר בכלל לאדם לקבל החלטה כזו? אלה רק חלק מהשאלות שעולות בספר.
גלי מיר-תיבון לא עושה לעצמה, או לקורא, חיים קלים. לא רק שאין טובים ורעים, גם בגורמים להתנהגות של דנילוב למשל, היא לא שמה בפיו להגנתו רק את הפחד, על חייו וחיי משפחתו אלא את שכרון הכוח:

״מה שקרה שם זה שככל שהמצב נהיה יותר מסוכן, ככה קיבלתי עוד ועוד כוח, ובסוף כבר לא יכולתי לעצור. וגם כן…היה עוד משהו… היה גם פחד. פחד איום. אתה אולי לא תבין, אבל אי אפשר לתאר כמה פחדתי. נסטורש לא היה מהסס לירות בי וגם ביתר השוטרים היהודים, אם רק היינו מסרבים לו. פחדתי שאם אני לא אהיה שימושי לז׳נדרמים, אני אפסיד הכל, אאבד את המעמד שלי ולא אוכל להביא אוכל הביתה. אבל מה שהכי דחף אותי היה הפחד הנורא שייקחו ממני את אשתי והילד, כן, במקום האימהות האלה והילדים שלהן.״

״ רשימת האימהות״ הוא לא ״אני מאשים״ של זולא, הוא לא נותן מנוח דווקא כי הרוע והטוב מגיעים מאותם אנשים.
וכשהחוקר שואל:
״אז מה אתה אומר שפחדת או שהיית שיכור כוח? זה לא מסתדר ביחד.״
עונה דנילוב, את אחת התובנות החזקות בספר:
״אז זהו, שהיום אני כבר יודע שזה מסתדר מצוין ביחד! בלתי נפרד זה מזה.״
כשהחוקר אומר ליגנדורף:
״קדימה, תסביר. כי אני לא מבין איך מצד אחד הצלת אלפי יהודים, ומצד שני-״
עונה יגנדורף:
״כי היו שני צדדים, ולא רק אחד!״

לצד ההגנה על עצמם ועל שיקולי הדעת שלהם, מביעים שני הנחקרים, מי יותר ומי פחות, כאב לב וחרטה, ולצד אלה יש גם אמירה נחרצת כי מי שלא היה שם לא יכול לשפוט, וזה בעיניי, עיקרון שראוי לאמץ אותו לגבי כל מציאות מורכבת.

שם הספר, ולא במקרה ככל הנראה, מתכתב עם ״רשימת שינדלר״ שתי רשימות, שתי בחירות שונות-
אלה שבחרו לנצל את מעמדם כדי להציל את עצמם ומקורביהם ולשלוח למוות בייסורים את האוכלוסיה החלשה מכל, ומי שבחר לנצל את מעמדו ולהסתכן בהצלת חיי יהודים.

אז מיהו אדם? כמו בספרו של ויקטור פרנקל, ״האדם מחפש משמעות״, גם בספרה של גלי מיר-תיבון התשובה כפולה:
האדם הוא גם זה וגם זה, וגם אם אנו שואפים להאמין שיש בחירה מוסרית ראויה, כדאי שנשמור על ענווה ונודה שאין לדעת מה כל אחד מאיתנו היה בוחר ברגע האמת( ומי יתן ולעולם לא נוכל לדעת)