״אסור לדבר על דפנה״, ספר הביכורים של שרה הורניק יצא לאור בזכות קמפיין מימון המונים.
בואו נדבר על זה רגע. כמו כל שינוי או תופעה חדשה, גם הוצאה עצמית בכלל ובקמפיין מימון המונים בפרט, מביאה איתה תגובות רבות, שחלקן נובע אך ורק מהקושי להתמודד עם שינוי.
אצל חלק מהאנשים קיימת בשל כך דיעה קדומה כנגד ספרים שיצאו לאור בהוצאה עצמית.
חלק מהטיעונים שלהם נכונים לגבי חלק מהמקרים.
אבל, וזה לדעתי לב העניין- בסופו של דבר העניין תלוי בכל כך הרבה משתנים שכל דיעה גורפת לא יכולה להיות נכונה מבחינתי.
קראתי ספרים מצויינים בהוצאה עצמית., למשל ״כל הג׳אז הזה״ של סנונית ליס ו ״שחרחורת״ של איריס אליה כהן
קראתי ספרים גרועים שיצאו לאור בהוצאות מצוינות.
העניין הוא שכאשר מוציאם ספר בהוצאה עצמית, צריך להיות מודע במיוחד לבחירת אנשי המקצוע איתם עובדים, ולזכור שהוצאת הספר היא לא המטרה.
היא תוצר לוואי של תהליך יצירה נכון ומורכב.
אז מה דעתי לגבי ״אסור לדבר על דפנה״?
אני שמחה שהוא יצא לאור. נהניתי ממנו מאוד.
למרות שתכננתי לקרוא אותו בטיסה ללונדון, קראתי את רובו המכריע יום קודם לכן. פתחתי כדי להציץ, ונשארתי כי נסחפתי איתו.
מעט על העלילה של ״אסור לדבר על דפנה״ ללא ספוילר:
אלונה היא בתה של רחל, ציירת מפורסמת ואימא מורכבת. רחל, חולת אלצהיימר בשלב מתקדם, מתעקשת לכנות את בתה בשם דפנה.
לאחר שהיא עוברת להתגורר בבית אבות המותאם למצבה, מנסה אלונה בעזרתו של אחיה לברר מי היא אותה דפנה, ומה מנסה האם שכמעט ולא מדברת לספר להם בעזרת ציוריה.
מתוך אותו בירור עולים זכרונותיה של אלונה מילדותה. זיכרונות אשר משום מה שונים מאוד מזיכרונותיו של אחיה, זאב.
עד כדי כך, שנדמה כי לא מדובר באותה אם שגידלה את שניהם.
״אסור לדבר על דפנה״ הוא ספר מתח פסיכולוגי, כתוב וערוך היטב( נועה לקס היא העורכת). כל פרק מסתיים בדיוק במקום בו הקורא רוצה לדעת מה קורה בהמשך.
יותר מספר מתח זהו ספר על אהבת אם והאם היא באמת מנצחת הכל.
על הקו הדק שבין גאונות לטירוף, בין תשוקה לאלימות.
למרות הזיכרונות הלא קלים שעולים בספר, מדובר בספר קליל ומאוורר, בין היתר בזכות ההומור הדק השזור לאורך הספר.
מילה על שמו של הספר. אולי זה במקרה, ואולי לא, אבל השם ״אסור לדבר על דפנה״ הזכיר לי את ״מוכרחים לדבר על קווין״
מדובר כמובן בשני ספרים אחרים לגמרי. יחד עם זאת, בשני המקרים עולה שאלת אהבת האם, אם כי מזוויות אחרות.