״לתפארת מדינת ישראל״- המלצת קריאה על ספרה השני של נועה זית

״לתפארת מדינת ישראל״ הוא משפט שכל ישראלי מכיר היטב, ומיד מעלה בו מאגר נרחב של אסוציאציות ותחושות.

לעיתים הוא נאמר כפשוטו, לעיתים בציניות או כאב.

ספרה החדש של נועה זית, נקרא ״לתפארת מדינת ישראל״ . גם הוא נקרא לעיתים כשיר הלל, לעיתים בציניות וכאב.

״לתפארת מדינת ישראל״ הוא ספר שמתאהבים בו לאט, מבלי שנרגיש מתי זה קורה.

כך לפחות זה קרה לי. לא מהעמוד הראשון, או השלישי.

לא שסבלתי מהם, ממש לא, אבל ההתאהבות הגיעה בהמשך, בשקט, בלי חצוצרות ותופים.

חובבי השורה התחתונה בינכם כבר הבינו שאני ממליצה על הספר הזה בפה מלא. ונעבור להרחבות:)

מעט על העלילה של ״לתפארת מדינת ישראל״

זה כנראה החלק הכי מאתגר בכתיבת הסקירה הזו.

נתחיל ממה הספר הזה הוא לא. אצטט מגב הספר:

״אין זה ספר רגיל, בוודאי לא רומן היסטורי המתיימר להביא כרונולוגיה מסודרת של חיים במקביל להתפתחות מדינת ישראל.״

ובכל זאת סיפוריהן האישיים של שתי הדמויות הראשיות, דויד ונורית, נרקמים על רקע ולתוך סיפורה של מדינת ישראל בכלל, והחברה הקיבוצית בעמק, מול זו של בית שאן.

שני הסיפורים אשר תחילה לא לגמרי מובן מה הקשר ביניהם נשזרים זה לתוך זה.

נורית, ילידת הקיבוץ, ילדה מעט שונה( ושוב אני תוהה- ומי בדיוק אינו שונה?) הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, מבחינת יכולת ההתבוננות שלה.

היא עוברת מסלול חיים שלם, מילדות בקיבוץ, עזיבתו, דרך חיים באמסטרדם לתקופה קצרה, חיפוש עצמי ועד חזרה לקיבוץ כאם חד הורית.

דויד, גבר מבוגר ממנה, יליד מרוקו, אשר גדל בבית שאן, קרוב מאוד לקיבוץ של נורית.

והשאר יסופר בתולדות ישראל… או במקרה הזה ב״לתפארת מדינת ישראל״

על הכתיבה של נועה זית

זהו ספרה השני.

הראשון ״ארבע אחר הצהריים״ זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. לא קראתי אותו, אני בהחלט אשמח לקרוא אחרי שהתרשמתי מכתיבתה.

נועה זית, אשר איירה את האיור בכריכת הספר, היא גם ציירת מילים.

הנה, קראו בעצמכם כיצד היא מתארת את אמסטרדם:

״האור האירופאי היה עשוי מחומר אחר. הוא בא משמיים שלא היו דומים בשום דבר לרקיע המתכת הבוהק ששם אלוהים להבדיל בין מים למים. האור שהביא אל החלונות אדמה ירוקה ותעלות מים אפורות היה עשוי מפלסטלינה.״

לא רק מראות היא מציירת במילים, אלא גם קולות וחיתוכי דיבור:

״לַיֵקים של ערבי הנחל היה מבטא חורק, הם גמרו כל משפט כאילו הם קוצצים אותו בגרזן. גם העליזות המלאכותית בנגינה שלהם הייתה מפחידה, כי לא ידעת מתי היא תיהפך לנזיפה. רק מתיתיהו, שהיה מטפלת שלנו בשבתות, לא היה כזה. היה לו הרבה מרץ בקול, מרץ חי, אמיתי.״

ועוד אחד שמשלב מראות וצלילים:

״בלילה שמעו את התנים, השועלים, חזירי הבר, הצפרדעים. בערב, לפני השקיעה, באו החסידות לישון על העצים, זה היה הנתיב הראשי של הציפורים הנודדות, הן דאו ממש מעל הראש שלך, שתי רגליים צמודות מתוחות לאחור, עם הכפות כמו משוט,חגו במעגלים גדולים, הורידו גובה, הפנימו בעדינות את קצות הכנפיים שלהן, הורידו שתי רגליים לאוויר מאמצע הבטן ונחתו, אחת-אחת לפי איזה סדר מסתורי, על ענפי העצים שליד הירדן. האוויר התמלא משק כנפיים ונקישת מקורים, כמו אלפי קסטנייטות באור הצלול המתכהה.״

כאמור מסופר הסיפור בשני קולות.

לרוב בסיפורים מסוג זה יש כותרת שמרמזת מיהו הקול הדובר. בספר הזה אין כותרות כאלה, וגם לא מדובר בחלוקה קפדנית של פרקים לסירוגין.

ובכל זאת, כבר בשני המשפטים הראשונים בכל פרק ברור לי לחלוטין מיהו הדובר, או הדוברת. גם כאשר אין מילים שמעידות על זכר/נקבה.

עד כדי כך מצליחה הכותבת ליצור קול ייחודי לכל אחד מהמספרים.

על העומק בספר

קל מאוד ליפול לקלישאות, או חד ממדיות, כשמתייחסים למושגים טעונים כל כך כמו החברה הקיבוצית,

בוודאי ובודאי בהשוואה לעיירת פיתוח.  זה לא קורה כאן.

דויד הוא לא הסטראוטיפ של גבר מזרחי בן עיירת הפיתוח, והקיבוץ הוא לא מפלצת חברתית או לחילופין מעוז האידאלים.

אין כאן האשמה מתריסה, יש תיאור מתבונן:

״הקיבוץ שלנו היה כל כך קטן עד שכולם ידעו הכול על כולם, והמחשבות של כולם על כולם התאבכו והתעבו והפכו לקיבוץ רפאים שריחף באוויר מעלינו כל הזמן״

״הערך העצמי של דויד היה מוגן וחם כמו ביצה של פינגווינים בחורף הארקטי. את יכולה לבלות חיים שלמים בלפחד ממה שאומרים עלייך בקיבוץ, ופתאום את פוגשת מישהו שהולך מול החצים המורעלים האלה בחזה חשוף והודף אותם בלי להתאמץ אפילו. כמו הסברס שהוא קוטף ככה בידיים ולא נכנס לו אף קוץ.״

דבר נוסף שהופך את הספר הזה לעמוק הוא האיזכורים הרבים, ספרותיים בעיקר, אבל לא רק.

לדוגמא לאחת הדמויות השוליות בספר קוראים ולוולה.

על אף שהיא לא מציינת זאת במפורש אי אפשר שלא להיזכר מיד בדמות מתוך האידיליה, ״כחום היום״ של טשרניחובסקי, ולהבין מדוע בחרה  נועה זית לקרוא לדמות כך.

יש בספר איזכורים גם של המלך ליר, תפקידה של המקהלה היוונית בטרגדיות היווניות, פירוש רש״י, ועוד ועוד.

לצד כל אלה, ואולי לפני כל אלה, מצליחה זית ליצור דמויות שנכנסות ללב, עד כדי כך שכשהיא מנחיתה עלינו רגעים שוברי לב, ללא הכנה, כמעט בנון שאלנטיות, מגיבה בלוטת הדמעות שלי מיידית.

על הישראליות והכלל אנושיות בספר

״לתפארת מדינת ישראל״, כמתבקש משמו הוא ספר ישראלי מאוד.

אי אפשר באמת להבין אותו עד הסוף בלי להיות ישראלי, או לפחות להכיר היטב את הישראליות.

יחד עם זאת, יש בו הרבה התייחסות לזווית האישית והכלל אנושית. לחיפוש אחר אהבה, לחיים בצל המוסכמות וכנגדן, לחברות אמיתית, לכוחה של משפחה, והצורך בה.

בחרתי לסיים את הסקירה בציטוט אותו אני מקדישה לחברותי הקרובות, ותיקות וגם חדשות, ולהודות להן על הקשר שבין סירות חיינו.

״לעיתים פלאיות את פוגשת מישהי שתיכף, חמש או עשר דקות במחיצתה, את רוצה שהיא תישאר. לתמיד. שתוכלי תמיד לספר לה דברים. שתוכלי תמיד לשאול אותה מה היא חושבת על זה. ועל זה. את רוצה שהיא תזמין אותך אליה הביתה. את רוצה לקנות לה מתנה ליום הולדת. להכיר לה את המשפחה שלך. את, באופן כללי, רוצה לקשור את הסירה שבה את שטה לסירה השטה שלה ולהמשיך מכאן והלאה לשוט יחד אתה בזרם הזה של הזמן שקוראים לו החיים.״