״גבר אישה ציפור״ ספרה השישי של איריס אליה כהן

״גבר אישה ציפור״ ספרה החדש והשישי של איריס אליה כהן, (ידיעות ספרים)יגיע השבוע לחנויות, ואני כמעט מקנאה בכם שאתם עומדים להתחיל אותו, והחוויה עוד לפניכם.
גילוי נאות, איריס מלווה אותי כבר כמה שנים במסע הכתיבה האישי שלי, ובנוסף היא חברה אהובה.
יחד עם זאת, אני ממש מאמינה שאחרי שתקראו את הספר תאהבו אותו כמוני.
״גבר אישה ציפור״ הוא הספר הכי אישי של איריס. אישי לא במובן הביוגרפי, אלא בהיותו נטול אג׳נדות או נושאים נפיצים.
הפעם מדובר ״פשוט״ בסיפור על אהבה, שנמשכת בגלגולים שונים עשרות שנים,ועל יואל ודליה, גבר, אישה. אה כן, יש גם ציפור. אבל את זה תגלו בעצמכם:)
מדוע שמתי את המילה פשוט במרכאות? מדוע הוא רק לכאורה פשוט? הסבר בהמשך.

מעט על עלילת הספר ללא ספוילר:

יואל הוא היסטוריון ידוע ומוכשר במיוחד. דליה היא סופרת בראשית דרכה.
הם נפגשים במסדרונות ההוצאה לאור.
אבל זו אינה הפגישה הראשונה שלהם.
הם נפגשו לראשונה בגן הילדים.
שם התחילה האהבה שלהם.
הם נפרדו ונפגשו שוב ושוב במהלך עשרות השנים שחלפו מאז.
הספר מתחיל בהווה, בפגישתם בהוצאה לאור. במהלך הסיפור שזורים זכרונות העבר. כך מתגלה לנו אט אט סיפור אהבתם.
העלילה מסתיימת בקו התפר שבין ההווה לעתיד, האם הפעם תנצח האהבה והם ישארו יחד?
לא אגלה לכם כמובן, אבל כן אגלה לכם שבעיניי זהו הספר האופטימי ביותר של איריס.
זה גם הספר המאוורר ביותר שלה, ויותר מתמיד בא לידי ביטוי גם חוש ההומור שלה.
יכולתי להרגיש את ההנאה שלה מהכתיבה, וההנאה הזו מדבקת.
הקול הייחודי לאליה כהן נשמע צלול וברור. כמו בכל ספריה, היא מתהלכת בשפה כבתוך שלה, ממציאה מילים, מצרפת ביטויים ומציירת דימויים. וזאת תוך שמירה על כבוד לשפה. למעשה היא אפילו עושה אהבה עם העברית.

הנה כמה ציטוטים לדוגמא:

״ילד בְּרוּק עיניים״
״הדירה, כחושה וטרוטת קירות״
״מתי עמד סתור מבט לצד הסייעת הזועפת מחוץ לשער הגן״
״היה לו דיבור גִילְיוטיני לפרקים.״

והנה קטע שממחיש גם את יכולת החייאת התמונה שלה, גם את השפה הפואטית וגם את ההומור:

״מעבר לשער עמדה אמו – ִסילבְיה, או סילי, כפי שקרא לה אביו ברגעים המועטים שסבל אותה ואת נוכחותה. משום מה, העדיפה שלא ללוותו פנימה ושילחה לעבר גבו של בנה המתרחק נפנופי שלום רפוּסים, כארנב צעצוע על סוללות חלשות.
התרנגולות של וִי ָדה גדולטר, שהסתובבו ברחבי הכפר כפלוגת חיילים שלימזלים שטעו בניווט, ניצלו את העיכוב בסגירת השער והסתננו לשטח הגן, מענטזות אנה ואנה, מחממות קרקוריהן. סילביה התבוננה בהן ביראה מהולה בגועל, כאילו היו שועלים מוכי כלבת.
(שאכן ביקרו בחצר הגן מעת לעת בעיקר כשגבר עליהם הרעב וּפַחת בהם הפחד)
שערותיה של סילביה עוצבו כשבלול חרוטי שהוסיף עוד אי אילו סנטימטרים לקומתה הגבוהה ושיווה לה מראה אצילי, אם כי מעט משונה. מעט הרבה משונה, למען האמת.
היא נראתה לא שייכת, כמו ברוש שנטעוהו באמצע גינת ירק.״

איריס אליה כהן תמיד כתבה פרוזה פואטית, והשירה שלה תמיד מספרת סיפור.
ב״גבר אישה ציפור״ היא הלכה עם העניין צעד נוסף. בסוף כל פרק מופיע קטע שירה שלה.
אפשר לקרוא את הפרוזה ללא הקטעים. אפשר לקרוא את השירה ללא הסיפור, אבל הערך המוסף הוא בדיוק בחיבור הזה. חיבור סינרגטי.
אני חוויתי את הקטעים האלה כקול מספר נוסף, שמשלים ומעמיק את התמונה.
החירות שאיריס נוטלת לעצמה, הן ביצירתיות השפתית, והן בשילוב הסוגות באה לידי ביטוי גם בשילוב בין ההיבטים המציאותיים שמהווים את רוב הספר לנגיעות הפנטזיה המבליחות בהם.

כך למשל עיניו החומות של יואל מחליפות צבעים, כשהוא במצבי מבוכה לאדום או כחול.
או למשל, דליה חולמת עבור יואל.

אין הכוונה לחלום במובן שאיפה או משאלה. היא ממש חולמת בלילה במקומו ומספרת לו בבוקר מה הוא חלם.
נשמע לכם מוזר? בתוך הספר זה משתלב בצורה טבעית.
איריס אליה כהן יודעת להגיש סיפור כל כך יפה עד שמתחשק לי להיות ילדה בשעת סיפור שהיא מעבירה.

זוכרים שהבטחתי לכם הסבר מדוע הסיפור הוא ״פשוט״ אבל לא באמת פשוט?
הנה זה בא. זה לא עוד סיפור אהבה. כלומר ברובד אחד זה כן, אבל בשכבות העמוקות שלו יש הרבה יותר:
זה סיפור על היניקה ההדדית בין החיים לספרות.

זה גם סיפור על כך שמרגע שאנחנו נולדים אנחנו נפרדים. מלמדים את עצמו שוב ושוב שיעורים בפרידה ובהיפרדות. מחפשים את תאומי נפשנו.
זה סיפור על הקו הדק בין אהבה גדולה לאובססיה.
ומעל לכל זה סיפור שאהבתי מאוד לקרוא, ממליצה גם לכם בחום.

על ספר הפרוזה הקודם של אליה כהן, ״גלבי״ תוכלו לקרוא כאן

על ספר השירה האחרון שלה ״פלא״ תוכלו לקרוא כאן