״כבשת הדבש״ הוא ספר שיריה השני של נעמה יונג. הוא יצא לאחרונה בהוצאת פרדס ובעריכתו של אלי אליהו.
״כבשת הדבש״ הוא כמובן משחק מילים שמיד מעורר את כבשת הרש שכולנו מכירים.
אם חשבתם כמוני על משהו מתוק שמשלב תוכו כבשה ודבש, מעין חיית מחמד דמיונית או בובת ליטוף מתוקה, מגיע השיר של נעמה שעל שמו קרוי הספר ומגלה את טעותנו, ואותה טעות מעצימה את התחושות.
״הָיִיתִי כִּבְשַׂת
הַדְּבַשׁ
שֶׁל אִמָּא
צְעָדַי
נִדְבְּקוּ
בִּצְמִיגוּת
חֶרְדָתָהּ.״
לא מתוק הדבש, כי אם צמיג.
הכבשה מעוררת בי רצון להרחיק אותה מחרדות אמה, אבל אי אפשר, צעדיה נדבקו, ונדמה כי חלק ממנה נותר שם.
כשאני קוראת על צמיגות החרדה והצעדים הדביקים אני ממש מרגישה את המחנק וזה כוחו של השיר.
בשקט, בלי הרבה מילים, בלי התרסה או הטחה, בצעדים קטנים ודביקים.
השיר הבא מתחבר גם הוא לפצעי עבר, הליכה לאחור ותהומות הנפש. יותר מזה לא אסביר רק אתן לכם לקרוא אותו שוב, ושוב. כמוני.
כְּאוֹרְפֵאוּס יָרַדְתִּי לַתֹּפֶת,
שַׁבְתִּי
עִם פְּצָעִים וְשִׁירִים,
אורדיקה עֲדִינַת נַפְשִׁי
רִחֲפָה שָׁם בְּשִׂמְלוֹת מַלְמָלָה
בַּחֲשֵׁכָה
בֵּין תְּהוֹם לִתְהוֹם,
הַאִם הִצַּלְתִּי
אֶת הָרַכָּה כָּל כָּךְ,
הַאִם אֲנִי עֲדַיִן מַבִּיטָה לְאָחוֹר?
ולסיום הנה שיר קצרצר שמסביר לי מהי שירה ומדוע לא פעם אני יכולה רק להתפעל משיר ולא להסביר אותו, בוודאי לא לפי הכללים הרגילים של השפה.
שיר
פִּסַּת נְשָׁמָה
כְּחֹמֶר בְּיַד הַשָּׂפָה