״רסיסים מודבקים״- על ספרה השלישי של אסנת סבן

״רסיסים מודבקים״ הוא ספרה השלישי של אסנת סבן, והראשון אותו קראתי.

הוא יצא בהוצאת בלה לונה. שזה חלק מהחזון שלה אותו העתקתי מהאתר שלהם: ״תציע מפגשים לא שגרתיים עם טקסטים שחורגים מהמקובל והשכיח בספרות המקומית כיום.״

רגע, אל תברחו בבהלה.  חורג מהמקובל והשכיח יכול להיות ממש טוב. כך זה במקרה של הספר הזה.

״רסיסים מודבקים״ הוא שם שאצלי לפחות, מעורר מייד את החושים, תמונות שעולות בראש, תחושת דקירה בכפות רגליים יחפות, ומעורר גם את הצער ואת הצורך לתקן, לצד ההבנה שאי אפשר.

״היא מתנפצת לרסיסים. אומרים שהניפוץ הראשון הוא הגרוע מכול. אחר כך קשה לנתץ רסיסים מודבקים.״

והנה היא אותה חשיבה קצת אחרת, שהרי הקלישאה מדברת על כך שאי אפשר לתקן, אלא רק להדביק, אבל כאן מציעה אסנת סבן ריפריימנג מעניין- אם זה כבר מנותץ, זה מוגן בפני כאב ההתנפצות הראשונה.

״רסיסים מודבקים״ הוא לא רומן, גם לא סיפורים קצרים או נובלה. מה כן?

הוא שייך לסוגת הפרגמנטים- יחידות טקסט קצרות, אוטונומיות. לעיתים יש בהן התרחשות לינארית, לעיתים הרהור או שירה

למעשה פרגמנטים הם רסיסים. וכמו שכותבת היטב ענבר אשכנזי באחרית הדבר לספר:

״רגע ההתנפצות  מוגש ממש בתחילתו של הספר:

׳כבר לא נוח לי מכאן,

על המדרגה הזאת

הנמוכה,

אתה מסתיר לי.

זוז!

אני עולה! ׳ ״

הקריאה באחרית הדבר של ענבר אשכנזי מחדדת את ההבנה וממקדת בנקודת מבט מעניינת של קובץ רסיסים ביוגרפי.

דווקא ההתנפצות מדגישה עד כמה תלויה היתה האישה, גיבורת הספר, בדמויות גבריות וכבולה למוסכמות מפעם.

לפיכך ההתנפצות משחררת.

היא פנויה להכיר כל רסיס מנפשה ולהתבונן בחייה בצורה אחרת.

כאמור, הדברים של ענבר אשכנזי מוסיפים ומחדדים, אבל גם לפני שקראתי אותם( אני ממושמעת, קוראת את האחרית רק באחרית…) התהלכתי בתוך הרסיסים הללו בתחושה שאני רוצה לראות אותם מקרוב.

ההתחלה היפנטה אותי.

בהמשך היו רסיסים מסוגים ומרקמים שונים. ככה זה עם רסיסים, הם לעולם לא הומוגניים.

אבל הם כולם קשורים זה לזה, רסיס מסביר רסיס והמעברים ביניהם מקבלים משמעות שנעשית יותר ויותר ברורה. זה המקום לציין את העריכה המצוינת  של תמי לבנת מלכה.

אחד הפרגמנטים מציג את סיפורן של שתי הסבתות של הגיבורה, ובסופו, בדיוק כשנשמתי לרווחה הגיעה המהלומה. תרתי משמע.

אפשר לקרוא את הספר כיחידה שלמה אחת, אבל לכל פרגמנט כזה יש קיום גם בפני עצמו.

כל הזמן הזה שקראתי את הספר, כמעט בנשימה אחת, רציתי  סוף טוב.

האם הוא הגיע?

תקראו בעצמכם.

לסיום הנה ציטוט לדוגמא שאהבתי:

״מחשבות חולפות בתוכה כצעיפי שיפון דקיקים המתנוססים ברוח סתווית. היא רצה בשדה צהבהב, מקפצת ורודפת אחר מחשבותיה. ידה האחת פרושה לצד גופה, מרגישה את הרוח המלטפת, וידה האחרת מלקטת צעיפי שיפון מתנופפים. כל צעיף שהיא אוספת מוצמד אל לוח שעם בנעץ צבעוני. עד מהרה היא מביטה בהשלמה בלוח המלא בדים צבעוניים ובתודעתה המרוקנת, בין שאיפה לנשיפה, בפער השברירי, צפות ועולות תמונות בהירות וחדות. היא זוכרת.״