״אסתר של הסיגריות״ ספרו החדש של יוסי וקסמן (הוצאת ״ידיעות ספרים״) הוא הזמנה להרפתקת קריאה.
״אסתר של הסיגריות״ היא גם הדמות הראשית, הצבעונית, מדליקה(גם סיגריות) מעוררת חמלה והערכה עמוקה לצד רגעים של אנטגוניזם.
בכדי להנות מהספר עליכם להיות מוכנים לצאת להרפתקאה. לוותר על ההגיון, להתמסר לדמיון, לצבעוניות ולסערת רגשות.
מבטיחה לכם שתהנו וגם תחזרו בשלום.
מעט על העלילה של ״אסתר של הסיגריות״ ללא ספוילר
אסתר בת השמונים מתגוררת בתל אביב עם המטפלת הפיליפינית שלה. מכורה לסיגריות למרות שהיא סובלת ממחלת ריאות ומחוברת למחולל חמצן.
באחד הימים היא מקבלת בשורה מפתיעה.
סבתה, אשר כמובן מתה מזמן, מגיעה לביקור ומבשרת לה״ בקיץ הבא תלדי את בתך״
האם היא הוזה? דמנטית? או אולי לא?
לא אגלה לכם כמובן.
הסיפור מתגלגל לאורך שלושים ותשעה שבועות של הריון וכך גם מתנהל ציר הזמנים בספר.
אסתר היתה בצעירותה אשת קריירה, מעצבת אופנה ידועה, אשר ניהלה יחסי אהבה שנאה עם משפחתיות בכלל ועם משפחתה בפרט.
במהלך הקריאה אנו מתוודעים לילדותה, אביה הבוגדני הנוטש, אמה שמוחקת את עצמה למען האהבה.
האמנם זו אהבה? ובכלל מהי אהבה? השאלה הזו היא אחת התמות המרכזיות בספר.
״החיים יכולים להיות מלאים אהבה, ילדה שלי, גם אם האהבה הזאת קצרה, גם אם האהבה הזאת עקומה.״
אנו מתוודעים גם לבתה, לאה׳לה, היחידה מבין ילדיה שעדין בחיים. אשה הלוקה במחלת הדאגה המוגזמת כפי שרואה זאת אסתר.
לאה׳לה, גרושה, בודדה, מנהלת מערכת יחסים מפתיעה עם בן הדוד שלה, בנימין.
בנה היחיד, הנכד האהוב של אסתר, צעיר יפה תואר, מסתיר גם הוא סוד.
דמויות נוספות בספר הן שאדי, בחור ערבי צעיר ומלא שמחת חיים ורקל, המטפלת הפיליפינית של אסתר.
יוסי וקסמן הוא לא רק סופר אלא גם צייר. אני לא מכירה את סגנון הציור שלו על בד, אבל בשני ספריו שקראתי יש תחושה של המון צבע על הדף, ססגוני ומלא תשוקה וסערה ועם זאת יש דיוק רב מאוד בפרטים.
דיוק שבא לידי ביטוי בכך שלכל דמות יש קול מובחן ואפילו מבטא וניואנסים שפתיים משלה.
כל הדמויות בספר רוצות לאהוב, רובן לא ממש מצליחות.
כולן רוצות להיות נאהבות, רובן לא אוהבות את עצמן ולכן קשה לאהבה החיצונית לחדור מבעד לשריטות וצלקות.
ובכל זאת הספר הזה מלא באהבה וחיים, כמו גם בתשוקה וכאב.
יש הקבלה מעניינת בין הדורות.
אסתר איבדה את אביה, פעמיים. בפעם הראשונה כשנטש את אמה, את אחיה ואותה בילדותה המוקדמת ובפעם השניה כשמת.
עוד בחייו היה נוכח נפקד. מצד אחד נטש את משפחתו וחי עם המאהבת שלו בפריז, מצד שני הן אשתו והן הפלגש לא באמת אפשרו לדמותו להעלם מחייה של אסתר.
כך גם בעלה של אסתר, אביה של לאה׳לה. הוא אמנם נמצא פיזית ואף מתפקד כהורה מסור, הרבה יותר מאשתו, אלא שהוא דמות חלשה, הנוכחות שלו היא כמו צל.
הקבלה בין -דורית נוספת:
אחיה של אסתר, טוביה נפצע במלחמה ובבגרותו הפך דמנטי. וכך אסתר היא מעין בת יחידה.
אחיה של לאה׳לה, דודי, היה ילד שונה מכולם, כנראה על הרצף האוטיסטי, ובבגרותו חלה בסרטן ונפטר. גם לאה׳לה מתפקדת כבת יחידה.
ככה זה משפחות, הרבה אהבה, הרבה כאב, והרבה מאד שכפול כל דור מחדש, גם אם בוואריאציה קצת אחרת.
נדמה לי שיותר מהכל זה ספר על קבלה, השלמה עם החיים, כפי שהם ויחד עם זאת שיר הלל לאלה החיים את החיים במלוא הדרם.
״אצלך החיים הם איזה תוכנית שכתבת לעצמך בראש, תוכנית שהחלטת עליה עוד כשהיית ילדה קטנה. אבל החיים צחקו לתוכניות שהמצאת, והפליקו לך סטירה הגונה, מיידלה. כי החיים כתובים אחרת מאיך שאנחנו קוראים אותם, מאיך שאנחנו מבינים אותם. החיים. מה שנראה כמו אסון מתברר כמו הצלה. ומה שנראה כמו חמלה מתברר כאכזריות.״
על ספרו הקודם של יוסי וקסמן ״תולדות האמנות״ תוכלו לקרוא כאן