שרית פליין
״פקעת״ הוא ספר שכתוב היטב ודווקא בגלל זה לא היה קל לקרוא אותו.
הכאב הוא דמות ראשית בספר, ואמנם מבלי ספוילר אני יכולה לגלות לכם שיש נימת אופטימיות בסופו, אך עדיין הוא הותיר בי פקעת בגרון.
האם אני ממליצה?
כן. בהחלט, רק תבחרו את העיתוי שנכון לכם.
מעט על העלילה של ״פקעת״ ללא ספוילר:
רחל היתה עדה כנערה צעירה מאוד למותה של אמה.
היא נותרת לבדה עם אביה, אשר בהתחלה תומך ואוהב, אך עם הזמן מסתבכת מערכת היחסים בין השניים.
לבסוף הוא נוטש אותה.
אחת התוצאות של הנטישה הזו היא מערכת יחסים אובססיבית שמפתחת רחל עם גבר מבוגר ממנה בשם יעקב.
בגיל צעיר מאוד, צעיר מדי, היא הופכת לאם חד הורית ורחוקה מאוד מלהיות בשלה לאימהות.
עם השנים הולך מצבה הנפשי ומדרדר, ובנה יוסף גדל בצלו של אותו שגעון.
את היתר תקראו בעצמכם.
על הפקעת בספר
יש לפחות שלוש פקעות בספר.
האחת, אותה הזכרתי קודם, היא הפקעת המתגבשת בגרונו של הקורא. פקעת של רגשות שמורכבת מכאב, מועקה, חמלה, כעס ולא פעם סלידה וגם חיבה לחלק מהדמויות (במקרה שלי בילי ובנימין.)
פקעת שניה היא פקעת ממשית של שיער שנותרת על גומיות השיער של רחל ואשר משמשת את יוסף כסוג של חפץ מעבר ועוד דברים שאני לא יכולה לגלות מחשש ספוילר.
פקעת שלישית היא הפקעת שמסבכת את חייו של יוסף. ובפקעת כמו בפקעת, כל ניסיון להתיר את הפקעת מהחוט הלא נכון רק מסבך את הפקעת.
לעומת זאת, מספיק להתיר את הקצה הנכון והכל נפתר.
על שמות הדמויות ב״פקעת״
יש עניין לא מקרי כמובן עם השמות.
בנה של רחל נקרא יוסף. (אגב, הוא נקרא כך על שם כלב שהיה לרחל ובו נהגה להתעלל)
האיש בו היא מאוהבת, אביו של יוסף, נקרא יעקב.
אשתו של יעקב היא ליאה, קרוב כל כך ללאה.
אחיו התאום של יעקב הוא עשהאל, כן, כמו עשיו.
הוריהם של יעקב ועשהאל הם רבקה ויצחק ובנו השני של יעקב נקרא בנימין.
דמות נוספת היא בילי. בחורה הודית אשר גידלה את יוסף יחד עם רחל בילדותו המוקדמת. לי הזכיר השם בילי את בלהה, שפחתה של רחל שילדה בנים ליעקב.
כל ההקבלה התנכית הזו מוסיפה מימד של עומק לספר ויוצרת עניין. אם כי בחלק מהזמן תהיתי אם זה לא מוגזם קצת.
הייתי יכולה לסיים את הספר ביום וחצי מאחר והוא כתוב היטב וסוחף, אך ככל שהתקדמה העלילה כך התגברה המועקה והתגבר הצורך שלי בהפסקות נשימה.
זיוה עודד שכתבה את הספר היא פסיכולוגית קלינית ואין ספק שהיא מכירה היטב הן את המין האנושי והן את הכאב שהוא נושא עימו.
הספר מעלה את התהייה האם השיגעון הוא גנטי או שמא מצוקות החיים מעוררות אותו. התשובה , כמו החיים, מורכבת.
תהייה נוספת, היא מה הוא בעצם שיגעון? מי מחליט?
נכון, הקצוות מאוד ברורים, אבל כל הרצף הוא תלוי כל כך הרבה גורמים והגדרות.
הספר לא נותן תשובות, רק מעורר את השאלות.
בעיניי זה נכון. ספרים אמורים להעיר ולהאיר. לא להטיף.
״פקעת״ יצא בהוצאת ״כרמל״ וחתומים עליו שני עורכים שעשו עבודה טובה מאוד, יעל שכנאי ויותם שווימר.