saritflain
״העוזבים״, ספר הביכורים של ליסה קו, הוא ספר שלא קל לעזוב, למרות שאינו חף מבעיות.
הגעתי אליו עם ציפיות גבוהות, אחרי הכל מדובר בספר בהוצאת תמיר//סנדיק שמרבה לפנק את הקוראים בספרי איכות.
עוד אגיע אל הבעיות שבו, אבל, בשורה התחתונה הן נסלחות מאחר וכאמור קשה לעזוב את הספר.
מעט על העלילה של ״העוזבים״ ללא ספוילר
דמינג גואו הוא ילד בן עשר, אמריקאי סיני, או אולי סיני אמריקאי? זו לא סתם התחכמות, זו למעשה השאלה המרכזית בספר.
דמינג הוא בנה של מהגרת לא חוקית. הוא עצמו יליד ארצות הברית.
השניים מתגוררים בניו יורק עם בן זוגה של האם, אחותו ובנה שהוא חברו הטוב ביותר, בעצם חברו היחיד, של דמינג.
באחד הימים יוצאת האם כהרגלה לעבודה.
בניגוד להרגלה היא לא חוזרת.
אחרי חיפוש של כמה חודשים אחר האם מגיע דמינג למשפחת אומנה, מחוץ לניו יורק. מחוץ לכל מה שהוא מכיר.
הוא הסיני היחיד בעיר.
פיטר וקיי, שני אקדמאים לבנים, מבוגרים יחסית, אשר אוספים אותו לביתם, משנים את שמו.
מאותו רגע מתחילה שרשרת אירועים שמתפרשת על פני עשר שנים ונחשפת בספר משתי נקודות מבט, של דמינג ושל אמו.
״העוזבים״ נמצא מעל 36 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ואני בהחלט יכולה להבין למה.
הסיפור האנושי מסקרן מאוד, ונוגע בנקודות שכל אחד יכול להזדהות איתן, בוודאי במדינה שנולדה מהגירה.
זה השלב שבו אתם כנראה תוהים מה הבעיה.
ובכן, יש בו אי אחידות, ונדמה לי שעריכה מהודקת יותר היתה מעלה אותו מספר קריא ומעניין ברובו לספר טוב מאוד.
יש אי אחידות בין הקולות המספרים.
כשהסיפור מובא מנקודת המבט של דמינג הוא כתוב היטב. נקודת המבט של האם פחות טובה בעיניי בעיקר בחלקים של אמצע הסיפור.
מצד אחד יש הברקות כמו:
״קולה נשמע כמו תקיעת חצוצרה, ומילותיה מחודדות כמשולשים.״
או
״כעבור שבוע התעורר דמינג גוּאוֹ במיטה זוגית, בין מצעים של פלנל אדום, עם פירורים של דיאלקט על לשונו, כתמים ולכלוך של הברות מתמוססות, שמות עצם ופעלים שנשטפו אל הים. שפה אחת דרסה את האחרת; העיר ניו יורק סיפקה לו ארסנל של מילים חדשות. הוא דימם תנועות באנגלית, ובעיני רוחו ראה את פניה של אמו נופלות.״
מצד שני יש, בעיקר בפרקים בו האם מספרת, חלקים שניתן היה לקצרם ולהפכם לספרותיים יותר. משהו בהם לא זרם לי.
מצד שלישי הספר ברובו סוחף ונוגע בנקודות שכולנו יכולים להזדהות איתם.
כפי שנרמז משמו,זה ספר על עוזבים ונעזבים, על אהבה לעומת מחוייבות, על שייכות וזהות.
לא חייבים להתנסות בחווית ההגירה כדי להזדהות עם כל אלה. אחרי הכל:
״לא משנה אם אתה לבן, שחור, סגול או ירוק. ילדים מכל הגזעים נאבקים בסוגיות של שייכות. ואלה שמנים, ולהורים של אלה אין כסף.״
״והיו גם פירורים, ילדי השאריות שלא השתייכו לאף קבוצה, ועמדו מפוזרים בשולי מגרש המשחקים. לדמינג היה ברור שהוא פירור.״