ספטמבר השנה עתיר ימי חגים וחופשות, מה שאומר- הרבה זמן פנוי לקריאה. קבלו אם כך רשימה של עשרה ספרים מומלצים שיספיקו לכם לפחות עד שמחת תורה.
ספטמבר השנה עתיר ימי חגים וחופשות, מה שאומר- הרבה זמן פנוי לקריאה.
לפיכך קבלו רשימת ספרים מומלצים.
סדר ההמלצות מקרי בהחלט.
נתחיל מספרות מקור
״האחרות״ שהרה בלאו (הוצאת כנרת)
ראשית שימו לב לעטיפה היפהפיה. אמרי זרטל עיצב, והציור של דריה פטרילי האיטלקיה
״האחרות״ של שהרה בלאו הוא ספר חכם, מרתק , עמוק ובעיקר אמיץ. במסווה של ספר מתח(מסווה מצוין כי הוא מותח כל כך שבסיומו של כל פרק לא הצלחתי להתנתק ומיהרתי לפרק הבא) באה שהרה בלאו ומטלטלת ממקומן אמונות מגבילות, מנערת אותן מאבק, ורגע לפני שנעבור להשתעבד לאמונה הפוכה לזו המסורתית. היא קורצת ואומרת- מי אמר? אולי זה בכל זאת הפוך? ואולי זה בדיוק העניין. שום דבר הוא לא חד ממדי, החלטי או מובן מאליו. אין נקודות. או סימני קריאה. רק סימני שאלה. בשפע. הכל נתון לבחירה ואולי כלום לא נתון לבחירה.
שילה הלר, גיבורת הספר, עובדת במוזיאון התנך, בין בובות שעוה, היא אחת מתוך ארבע סטודנטיות שלמדו יחד והיו חבורה מגובשת.
הן הבטיחו לעצמן לא להיות כמו כולן, לא ללכת בתלם האוטומטי של חיי נישואים ואימהות. הן קראו לעצמן ״האחרות״
עשרים שנה בערך מאוחר יותר נמצאת אחת מהן ללא רוח חיים,כשמסרים פולחניים מוצמדים לגופתה.
מכאן מתחילה עלילה מותחת, אבל כאמור הספר הזה הרבה הרבה מעבר לספר מתח.
זה ספר על בחירה, על הזכות והחובה(לעצמנו לפחות) לבחור ואפילו על הבחירה לבחור.
הספר מהודק היטב, אין בו אף שורה מיותרת,( עריכה של נועה מנהיים) ומעביר בנשימה אחת את כל רבדיו.
מאחלת לכם שתבחרו לקרוא אותו.
״אולי בחיים אחרים״ מיכל צינמון- פירון (הוצאת מודן)
ספר הביכורים של מיכל פירון חף מכל בוסריות, או טעויות שלעיתים מאפיינות ספרי ביכורים.
איילת, אישה צעירה שבה להכרה בבית חולים, לאחר שנפגעה בתאונת דרכים.
כשהיא מבררת עם אמה מדוע צחי, בעלה, לא נמצא לצידה, מתברר לה שהיא איבדה את זכרונה לגבי עשר השנים האחרונות וכל מה שהתרחש בהן.
נסיונותיה להבין מה קרה, נתקלים במעגל של הסתרות והתחמקויות.
היא מנסה לשוב לחייה, מתאהבת מחדש אלא שהעבר ממשיך לחזור ולהציף למרות שאינה זוכרת אותו.
הכתיבה של מיכל צינמון-פירון יוצרת דמויות עגולות, מעוררות חמלה.
יש המון כאב בספר ועם זאת לא הרגשתי לרגע תחושת מועקה, אולי בזכות הכוח של הדמויות, אולי בזכות נימה קלילה של אופטימיות שנשבה בסופו.
עוד על הספר ועל חווית הקריאה שלי תוכלו לקרוא כאן
״המנהרה״ א.ב.יהושע (הספריה החדשה. הקיבוץ המאוחד)
בעיניי זה אחד הספרים הטובים ביותר של יהושע, אם לא הטוב בכולם.
צבי לוריא הוא מהנדס דרכים, גמלאי של ״נתיבי ישראל״.
כשהוא מתחיל לשכוח פרטים ולגלות מדי פעם בלבול, מתברר שבמוחו מתחיל תהליך של שטיון.
אחת הדרכים שלו להתמודד ולהמשיך לשמור את המוח ער ככל יכולתו היא התנדבות לפרויקט של תכנון כביש ומנהרה.
הוא נתקל בשוהים המסתתרים הן מהרשות הפלשתינית והן ממדינת ישראל ומנסה לעזור להם, במקביל לטיפול בעצמו ובאשתו, הרופאה אשר נדבקה בחיידק מאחד הילדים בהם טיפלה.
מעבר לכך לא ארחיב מחמת ספוילר.
הסופר מצליח בו זמנית לרצות לגרום לי לקרוא עוד ועוד כי העלילה סוחפת, ולרצות להשתהות, כי הוא מעורר מחשבה והשתאות.
כשהגעתי לעמוד האחרון הבטחתי לעצמי לחזור ולקרוא את הספר, לאט יותר, עם ההבנה המפתיעה שבסיומו.
עוד על הספר וחווית הקריאה שלי בו תוכלו לקרוא כאן
דלת מול דלת הדס ליבוביץ (ידיעות ספרים)
כאן מדובר כבר בספר קליל יותר, ועם זאת לא שטחי.
בבנין משותף דלת מול דלת גרות שתי נשים, אוסי ורלי.
אוסי, אשת קריירה מצליחה, אמא לעידו בן השנה וחצי, בהריון שני בלתי צפוי, נשואה לאיתן, איש הייטק, אבא מסור בימים שהוא נמצא בארץ ולא בנסיעות עסקים.
רלי, אמא לארבעה ילדים, בת מתבגרת, ושלושה בנים, ויתרה מזמן על תכנונים ומראית עין של לוחות זמנים או שליטה. רוב היום היא נמצאת בטרנינג, מסתדרת עם כל מה שהחיים מזמנים לה בחיוך, שמסתיר יאוש.
רלי נשואה לעופר, גם הוא אבא מסור, כשהוא נמצא בבית. אלא שהוא מגיע רק בסופי שבוע, עופר הוא מח״ט אי שם בצפון.
כמו הד לוירג׳יניה וולף, אשר הבינה את חשיבות חדר משלה לכל אישה, רלי רוצה מרפסת, אליה תוכל לברוח מדי פעם, להשאיר מאחור את קולות המריבות של הילדים ולנשום.
ואוסי? היא מתנגדת, אבל… בקיצור תקראו
״דלת מול דלת״ מעלה דילמות ושאלות על אימהות, נשיות ופמינזם מהו, על קונסטלציה משפחתית ועל האפשרות או השאיפה לשלוט בחיינו.
עוד על הספר וחוויית הקריאה שלי תמצאו כאן
״יקיצה״ ניר ברעם (עם עובד)
מהקליל עברנו למאתגר אך מתגמל:)
הכתיבה של ניר ברעם לא מתחנפת, לא עושה הנחות ולא מסבירה הסברים מיותרים.
הדמות הראשית, שאת שמה אין אנחנו יודעים היא של סופר צעיר, בן 37, נשוי ואב לילד צעיר.
הוא מגיע למכסיקו לצורך פסטיבל ספרות כלשהו.
באחד הבקרים הוא מתעורר במלון, כשבגדיו מלאי בוץ והימים האחרונים לא לגמרי ברורים לו. הוא לא יודע כמה ימים שכב כך בחדר.
במהלך ניסיונות השחזור שלו את הימים האחרונים הוא מדבר עם אנשים שפגש בפסטיבל, ומספר להם שחברו הטוב ביותר, יואל, מת.
אלא שיואל עוד לא באמת מת. הוא נמצא בארץ. כך גם שירה, אשתו של הסופר ואיתמר בנו.
הפסטיבל הסתיים. יש לו את כל הסיבות בעולם לעזוב הכל ולחזור לארץ, אבל הוא עוד לא חוזר.
הספר כולו בנוי כמסע פנימה, אל זיכרונות מילדותם המשותפת, דרך התבגרותם, אבל גם כמסע על תהומות הנפש, אל תעתועי התודעה והדמיון של הסופר ושל יואל.
מבלי לחטוא בספוילר אני יכולה לומר שדווקא העמוד האחרון ממש בספר מחזיר מעט נשימה וכמו אומר לי״ הכל, הכל זה רק סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ואפשר לבחור בסיפור אחר״
עוד על הספר וחווית הקריאה שלי תמצאו כאן
״מה אתה מסתכל על״ תמר מרין(ידיעות ספרים)
נזהו ספר של סיפורים קצרים, אשר ניתן לקרוא כל סיפור בפני עצמו, אלא שיש גם קשר בין הסיפורים, חלק מהדמויות חוזרות בסיפורים אחדים, בתקופות שונות בחייהן.
תכנון שלי היה לקרוא שניים שלושה סיפורים ולהמשיך לעיסוקים אחרים.
הבעיה היחידה עם התכנון הזה היא שהספר פשוט שאב אותי. מצאתי את עצמי בולעת סיפור אחרי סיפור.
תמר מרין מספרת סיפורים כמו מצלמה עם זום אין על מצבים מוכרים לרבים מאוד מאיתנו וגם על מצבים פחות מוכרים.הסיפורים עוסקים ביחסי הורים ילדים וביחסי ספרות-חיים.
עוד על הספר וחווית הקריאה שלי בו תמצאו כאן
ונעבור לספרות מתורגמת
״תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי״ אלינה ברונסקי תרגום נועה קול (הכורסא)
ראשית אציין כי שם הספר ממש מטעה. לא מדובר כלל בספר מתכונים ואף לא בספר שהתבשילים המתוארים בו הם חלק עיקרי, לפחות לא ברובו של הספר.
כמו הרבה ספרים מצוינים העלילה היא אמנם חשובה, אך מה שמעצים את חווית הקריאה היא הדמות הראשית
רוזה אחמנטובה, היא דמות שאזכור כנראה עוד שנים רבות מאוד.
עליה נאמר, אח רוזה רוזה…
הכישרון הגדול של אלינה ברונסקי לגרום לי להתאהב בדמות ספרותית, למרות שבחיים האמיתיים ממש לא הייתי רוצה מישהי כמוה במעגל הקרוב אלי.
רוזה היא טטארית החיה ברוסיה בשנות השבעים, נשואה לבעל שפעם אהבה. יש לו תפקיד וקשרים במפלגה. ברוסיה של שנות השבעים כשאומרים מפלגה יש רק אחת.
היא אף פעם לא מרוצה. לא מבעלה הבטלן ונצלן, לא מבתה, אשר בעיניה היא טפשה ומכוערת, ובכלל באופן עקרוני היא לא מרוצה.
בתה יולדת בת. וכאן להפתעתה רוזה דווקא מרוצה ואף מתאהבת בילדה. בדרכה שלה.
כל כך מתאהבת בה עד שהיא כמעט מנשלת את האמא האמיתית של הילדה מתפקידה.
השתיים ובחלק מהזמן השלוש, עוברות יחד חיים שלמים, שמתחילים ברוסיה ומגיעים לגרמניה וכמעט לישראל.
כשקראתי את הספר נזכרתי במה שלמדתי בתיכון- חריף הוא לא אחד הטעמים. חריף הוא תחושת כאב.
הכאב בספר הזה, כמו מאכל חריף, מוסווה בתבלינים של הומור ואהבה, אבל הדמעות מגיעות.
ככה זה עם חריף.
ספר נהדר ותרגום קולח במיוחד.
״הבטחה עם שחר״ רומן גארי. תרגום ש.עוגן (הקיבוץ המאוחד)
הנה עוד דמות מדהימה שתלך איתי שנים, למרות שאני שמחה שהיא לא חלק אישי בחיי.
הספר אינו חדש כלל, אלא שהוא יצא בעטיפה מחודשת לרגל צאת סרט הקולנוע בעקבותיו.
זהו סיפורו האוטוביוגרפי הסופר הצרפתי של רומן גארי, הידוע גם בכינויו אמיל אז׳אר
רומן גארי היה בנה של אם יחידנית, מבוגרת יחסית. השניים חיו בתחילה בוילנה ובהמשך בצרפת.
מגיל צעיר מאוד חינכה אותו האם על הערצת התרבות הצרפתית ומבחינתה עוד הרבה לפני שבכלל הגיעו לצרפת וקיבלו דרכונים, היו הם אזרחי צרפת גאים.
האם עבדה קשה כדי לפרנס אותם ולא חסכה ממנו דבר.
במקביל למאכלים בהם הזינה את גופו, הזינה את נפשו בחלומותיה, אליהם התייחסה כעובדה מוגמרת.
האמא הזו היתה באמת דמות מיוחדת במינה, ומערכת היחסים בין השניים מסבירה הרבה על חייו, הצלחותיו וגם המימד הטרגי שלו.
עוד על הספר וחווית הקריאה שלי תמצאו כאן
״גברת בירד היקרה״ א״ג פירס. תרגום דנה טל (תמיר/סנדיק)
כמו כל ספרי ההוצאה הזו הוא שומר על תו איכות.
אבל, שימו לב לרגע – הוא גורם לצחוק ואופטימיות!
יש גם דמעות, אבל אתם גם תצחקו לא מעט.
אמלין, בחורה צעירה החולמת להיות עיתונאית בשדות הקרב, נקלעת לעבודה בעיתון כמעט בטעות.
היא בטוחה שעוד רגע תהפוך לעיתונאית לוחמת, אך בינתיים תפקידה הוא בעיקר למיין את מכתבי הקוראות שכותבות ל ״גברת בירד היקרה״.
למיון הזה יש כללים נוקשים ביותר, אותם קבעה הנרייטה, הלא היא הגברת בירד.
למעשה רוב מכתבי הקוראות נשלחו לפח, עד שהגיעה אמלין לעבוד שם.
חברתה הטובה ביותר מילדות היא באנטי.
השתיים חולקות דירה, זיכרונות ילדות וחלומות.
ויליאם הוא בן הזוג של באנטי. הוא כבאי היוצא ערב ערב לזירות המופצצות ומחלץ פצועים, תוך כדי שהוא מסכן את עצמו כמובן.
רוחה הגאה של הממלכה הבריטית בכלל ובתקופת הבליץ בפרט שורה על הספר כולו. כל אחת מהדמויות מגלמת אותה בדרך אחרת.
״גברת בירד היקרה״, הלא היא הנרייטה, מביאה את הרוח הזו להקצנה שיוצרת אבסורד.
ספר נהדר, תענוג אמיתי , במיוחד, אבל לא רק, לאנגלופילים.
עוד על הספר וחווית הקריאה שלי תמצאו כאן
״החברה של גברת מגרה״ ז׳ורז סימנון. תרגום רמה איילון (עם עובד)
אני מאוהבת בסדרה הזו. הכתיבה הנהדרת סימנון, והתרגום המשובח של רמה איילון יצרו עוד ספר נפלא בסדרה.
הפעם, גם אשתו של הפקד מגרה תופסת חלק חשוב בסיפור. היא לא רק זו שמחממת לו את הארוחות ומחכה לשווא שיחזור מחקירותיו המממושכות.
היא נקלעת שלא ברצונה לאירוע תמוה, משתפת בו את בעלה ומתוך כך מתברר שהאירוע שלה קשור ישירות לחקירה המעסיקה את בעלה.
״החברה של גברת מגרה״, נכתב בשנת 1949, ולמעט כמה סימנים תקופתיים ניתן היה לחשוב שהוא מתרחש בימינו.
הסיבה לכך היא שז׳ורז׳ סימנון מתמקד בסיפור האנושי, וזה כנראה אינו משתנה.
בני אדם נשארים אותם יצורים, שבויי רגשות ואגו, מונעים מתוך פחד, חמדנות או אהבה.
תענוג פריזאי אמיתי.
עוד על הספר וחווית הקריאה שלי תמצאו כאן
שתהיה לכולנו שנה מתוקה כמו קרואסון ושוקולה, חריפה רק בספרים ובכלל שנה טובה טובה