״הדיירים של מונבלום״- אדוארד לואיס וולאנט -טיול בזמן ובמחוזות אחרים

״הדיירים של מונבלום״ הוא ספר שנכתב על ידי הסופר אדוארד לואיס וולאנט לפני קרוב לשבעים שנה. הוא תורגם לעברית לראשונה בימים אלה, על ידי רנה ורבין ויצא בהוצאת ״ערבי נחל״

וולאנט היה סופר יהודי אמריקאי, שנחשב יחד עם סול בלו ופיליפ רות לאחד הגדולים בדורו.

״הדיירים של מונבלום״ הוא ספר מיוחד מאוד, הן בשל סגנון הכתיבה של וולאנט שעוד אתייחס אליו, והן בשל העובדה שלמרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים ויש בו סימני זמן לא מעטים הוא נקרא ברעננות כבן ימינו ונוגע בצורה אל זמנית.

מעט על העלילה של ״הדיירים של מונבלום״:

נורמן מונבלום הוא מן סטודנט נצחי, רב כשרונות ומחוסר כשרון חיים. בגיל שלושים ושלוש הוא מוצא את עצמו תלוי באחיו הבכור, ארווין.

ארווין הוא בעליהם של כמה בתי דירות אותן הוא משכיר לדיירים אומללים.

נורמן הוא הסוכן של העסק.

בתוקף כך תפקידו הוא לגבות את שכר הדירה אחת לשבוע, להקשיב לתלונות הדיירים ולפתור אותן.

בעצם, לא בדיוק. אם תשאלו את ארווין תפקידו של נורמן הוא לכל היותר לעשות את עצמו כשומע את הבעיות. הפתרון לא מעניין אותו. הדבר היחיד שמעניין אותו הוא שהכסף יכנס לכיסו.

נורמן, נשמה רגישה בחיפוש עצמי מוצא את עצמו בתווך, בין דיירים שחלקם מטורף ובין אחיו שמאיים אחת ליומיים לפטרו.

עלילת הספר היא למעשה ליווי של נורמן בביקוריו השבועיים מדייר לדייר ומעקב אחר סיפורי הדיירים, שהם למעשה עלילות משנה ב״הדיירים של מונבלום״.

בהמשך, ברגע השיא מחליט נורמן לנקוט יוזמה ולטפל בכל הבעיות מה שמוביל ל….

את זה תקראו כבר בעצמכם.

מכירים את התאוריה שטוענת שאין אדם ללא סיפור?

אני מוכנה להמר שוולאנט היה מחסידי התאוריה הזו והוא מצליח להוכיח אותה בספר ״הדיירים של מונבלום״.

מבחינות מסוימות הוא הזכיר לי את חנוך לוין.

כמו לוין, גם וולאנט, כתב בסגנון שיש בו לא מעט מן הגרוטסקה והרבה מאוד כאב ואומללות.

לוין היה בעיקר מחזאי וגם הספר ״הדיירים של מונבלום״ נקרא כמו מחזה מבחינות מסויימות. אפשר לראות את הדמויות, לשמוע את קולותיהן, לשים לב למימיקות האופייניות לכל אחת ולחוש את האינטארקציה בין כולן.

אחת הסיבות לזה שאהבתי את הספר היא התרגום המצוין של רנה ורבין.

תרגום שמתמודד בהצלחה עם מבטאים שונים ועגות שונות שכן ההרכב האתנוגרפי של הדיירים מגוון. חלקם יהודים ניצולי שואה, אחת גרמניה שונאת יהודים, אחד סיני, אחד סופר, שניים על גבול הפיגור הסביבתי ועוד ועוד.

התרגום גורם לטקסט להישמע(ואני בכוונה משתמשת במילה להישמע למרות שקראתי את הספר ולא האזנתי לו) קולח ועשיר בכל המבטאים והמשלבים הלשוניים.

לצד ההומור השחור יש לא מעט תובנות על נפש האדם בספר, והבדידות היא דמות מפתח בו.

ציטוטים שאהבתי:

״מפגש היום והערב דחס את בדידותו והקשה אותה כיהלום.״

״פניו היו משיכת כתפיים אפורה.״

״שמעתי שהגיהינום, בגירסאות מסוימות, הוא בסך הכל יותר מדי ממה שפעם חשקת בו כל כך.״