שרית פליין"לגדול על מים" הוא ספר אמיץ לא רק בשל הנושאים בהם הוא מטפל.
"לגדול על מים", ספר הביכורים של אשרה גרינבלט, הוא ספר כן ואמיץ, ואם כך היא כותבת בביכורים מעניין אותי לקרוא גם הלאה מה תכתוב.
מעט על העלילה של "לגדול על מים" ללא ספוילר:
"לגדול על מים" הוא סיפורה של שמרית והוא מתרחש בכמה פרקי זמן.
זהו סיפור ילדותה הנאיבית,ילדה בת שמונה במשפחה דתית במושב, מרבה לבלות בחוץ עם אביב, גם הוא בן שמונה הגר בבית השכן.
ביתו של אביב משמש כמשפחה אומנת לנערים הגדולים מספר שנים משמרית.
ילדותה מאבדת את תומתה כשהיא מנוצלת מינית במשך זמן ממושך.
זהו סיפורה של שמרית כנערה הלומדת באולפנה ומתמודדת הן עם השלכות אותה פגיעה והן עם עצם התבגרותה.
פרק הזמן השלישי הוא כעבור עשרים שנה ועכשיו זהו סיפורה של שמרית כאם, כרעיה וכאישה המחפשת את דרכה בעולם.
"לגדול על מים" הוא ספר אמיץ לא רק בשל הנושאים בהם הוא מטפל.
הוא אמיץ כי התשובות שהוא מציע אינן חד משמעיות.
אין כאן שחור ולבן, טובים ורעים. אפילו הרעים הם פגועים בעצמם.
מה יש כאן?
התמודדות עם עצם שאילת השאלות.
בחירות ואחריות.
אהבה מסוגים שונים.
עבר שלא מפסיק לפעום גם בהווה ובכל זאת האופטימיות מנצחת.
העובדה שאשרה גרינבלט בחרה למקם את הסיפור במשפחה דתית מאפשרת לקורא החילוני התבוננות בניואנסים רבים ובגווני הביניים.
בדיוק כמו במשפחות חילוניות, גם במשפחות דתיות יש סוגים שונים, דרכי תגובה שונות, בחירות שונות.
נכון, יש הלכה ולכאורה היא הקובעת, אבל מעל ולפני הכל אנשים הם קודם כל אנשים, וההלכה היא רק אחד הפילטרים.
דמותה של שמרית נוגעת ללב ומעוררת חמלה והזדהות.
כך גם שאר הדמויות בספר.
פה ושם היו מקומות שתהיתי האם אמין בעיניי שנפגעת תקיפה מינית בילדות תגיב בצורה מסוימת, אבל התהייה שלי היא בעיקר כי, למרבה המזל, אני לא באמת יודעת.
התשובה שאני נתתי לעצמי היא כי גם נפגעות פגיעה מינית שונות זו מזו וגם אם התגובה שונה מעט מזו שאני רגילה לקרוא עליה, זה עדיין אפשרי ואף אמין.