"זה הולך לכאוב", ספרו של אדם קיי, (הוצאת הכורסא) הוא ספר מצחיק על מציאות כואבת ביותר.
"זה הולך לכאוב", ספרו של אדם קיי, (הוצאת הכורסא) הוא ספר מצחיק על מציאות כואבת ביותר.
במהלך הקריאה בו צחקתי לא מעט, חייכתי הרבה, ובפרק האחרון דמעתי בכאב.
"זה הולך לכאוב" הוא יומן שכתב אדם קיי במשך השנים שעבד כרופא, החל כסטאז'ר ועד מתמחה ראשי.
בסופו של דבר אדם פרש מהרפואה, והסיבה לכך נאמרת במפורש בפרק האחרון, אם כי הספר כולו מרמז לכך.
"זה הולך לכאוב" נכתב מפני שאדם קיי לא יכול היה לשתוק עוד. מצבה של מערכת הבריאות הבריטית בה עבד, מזכיר מאוד את מצב מערכת הבריאות אצלנו.
עומס בלתי נסבל ואף מסוכן על הרופאים ועל המערכת כולה, הליכה לקראת הפרטה שפוגעת תמיד בחוליות החלשות בחברה, זלזול של חלק ניכר מראשי המערכת וצורך לפתח עור של פיל ולעיתים אף להתקרנף כדי לשרוד.
כיום אדם קיי הוא קומיקאי, וכמו רבים ממקצועו החדש הוא משתמש בחומרים הכואבים ביותר ומצליח להראות בהם צדדים מצחיקים.
כמו ששרו חברי להקת כוורת:.
" לא ידע הוא מה לעשות,
אם לצחוק או רק לבכות
מה שלא יהיה הוציא את המטפחת."
הסיפור הבא הוא דוגמא למשהו שהצחיק אותי, בלי שהצחוק יהיה טבול בעצב:
"יורד למיון בסביבות אחת עשרה בלילה כדי לבדוק מטופלת, וגולל את טוויטר בזמן שאני אוזר עוז לראות אותה. יש מבזק חדשות גדול, אבל בינתיים רק סוחרי הרכילות מTMZ דיווחו עליו. 'אוי, שיט,' אני קורא. 'מייקל ג'קסון מת!' אחת האחיות נאנחת וקמה. 'איזו מיטה?' "
חלק מקטעי היומן מרגשים, כמו למשל כשאדם מגיע לבקר את אביו של חברו המאושפז בבית החולים.
חלקם הקטן רציני לחלוטין, בעיקר אלה בהם הוא מדבר על מצב מערכת הבריאות ואת חששותיו לגבי עתידה.
הקטע הבא ממחיש את גישתו האמביוולנטית:
"השעות נוראות, השכר נורא, התנאים נוראים; אתם לא תקבלו הערכה, לא תקבלו תמיכה, לא תקבלו כבוד ולעתים תכופות תישקף לכם סכנה גופנית. אבל זאת העבודה הכי טובה בעולם."
אם תשאלו אותי כל מי ששוקל ללמוד רפואה צריך לקרוא את הספר הזה. לא בטוח שזה יכין אותו לגמרי, אבל לפחות שייכנס למקצוע הנורא ונפלא הזה בעיניים פקוחות.