אחד הזיכרונות המאוד מוקדמים שלי הוא תמונה ובה אמי יושבת על כסא מתחת למכונת יבוש שיער ( כן הייתה לנו כזו בבית, לא ברור לי למה) ביום שישי אחה"צ, ואני מוציאה מתיק יוטה תפור את הספר שקיבלתי, כמדי שישי בגן עומדת לידה , הספר על ברכיה והיא קוראת לי מתוכו.
זיכרון חם ולא רק בגלל החום שפלטה המכונה.
זו אולי הסיבה לכך שכבר כנערה העברתי במתנ"ס שעת סיפור, ואין ספק שכמורה הדבר הכי אהוב עלי היה להרים את העיניים מהספר ולפגוש במבטים מרותקים שלפעמים לוו בפה פעור.
כשהורים היו שואלים אותי איך לעזור לילד בבית עניתי תמיד:"תקראו לו, תקראו איתו,אל תפסיקו את ההנאה הזו רק בגלל שהוא כבר יודע לקרוא"
לשמחתי הילדים שלי הסכימו שאקרא להם עד גיל מבוגר יחסית.
זו אינה הרצאה חינוכית או מבוא לקורס בסמינר ולכן לא אספר לכם על כל היתרונות בקריאה משותפת ובחשיפת ספרים לילדים כבר מגיל צעיר,
אבל כן אספר לכם שמאחר וארון הספרים שלי( חחח מרגישה ביאליק לרגע, אופס עבר לי) מלא בספרי ילדים משובחים החלטתי לכתוב מדי פעם על אחד מהם כאן בבלוג.
הפעם בחרתי בספר שיצא לאור לראשונה ב1970, ועד היום הוא אחד האהובים ביותר על ילדי ישראל.
אצלנו בבית הוא נקרא ערב אחרי ערב , כולנו( הילדודס הצדיק ואני) ידענו אותו בעל פה ועדיין – לא ויתרו לנו עליו, ובצדק!
יש בספר הזה הכל!
עלילה מותחת, חברות, פתרונות יצירתיים, סוף טוב ואפילו אוכל ושתייה.
שום דבר בספר לא הגיוני או דומה למציאות( וזה חלק מהקסם שלו)- החל מאריה וג'ירפה שהם חברים ולא מנת טרף זו של זה, דרך ארנב שעודר בגינה ושאר עלילות הספר , שלא לדבר על העיצוב המזעזע של הבית ש :
"עמד בקצה החורשה והיו לו וילונות צהובים חלונות ירוקים ותריסים אדומים"
זוכרת את עצמי יושבת בחדר הילדים עם הצמד חמד שלי, לפעמים בתור המספרת ולפעמים הצטרפתי לקהל ,והצדיק היה המספר.
תמיד כשהגענו לקטע "זה סוד" היו הצמד שלי מצמידים אצבע קטנה לשפתיים מתוקות ולוחשים :שששש לא לגלות.
לא פעם כשאני מצלצלת בדלת ביתו של מישהו ושואלים מעבר לדלת:
" מי זה?" אני עונה "אריה וג'ירפה."
הקטע האהוב עלי ביותר הוא תיאור תחרות הריצה.
התיאור כתוב בצורה כזו שמי שקורא בקול בהתאם לסימני הפיסוק ולא ממציא לעצמו נקודות לעצירה , פשוט חייב להישמע כפרשן ספורט המתאר מרוץ, וכאשר מגיעה לבסוף הנקודה הקטנה, בסוף התחרות כמובן, המספר נשמע נטול נשימה כאילו השתתף עם האריה והג'ירפה במרוץ.
נסו בעצמכם
לסיכום, לא זוכרת מי היה זה שאמר:
ספר ילדים טוב הוא קודם כל ספר טוב.
מיץ פטל הוא לא ספר טוב – הוא ספר מצוין ואני כבר מחכה להזדמנות לקרוא אותו שוב.
ספרי ילדים יוצרים מכנה תרבותי משותף, וגם אני מוצאת את עצמי מצטטת תוך כדי שיחה משפטים מספרים, ותמיד כיף לראות את זיק ההבנה בעיניו של בן שיחי, כשקלט מאין לקוח הציטוט. זר לא יבין זאת.
אכן רונית,ספרי ילדים יוצרים זאת, אפילו יותר מספרי מבוגרים. אני מניחה שהסיבה היא שגם מבוגרים שאינם קוראים בעצמם כן קוראים לילדיהם וכמובן מערכת החינוך שבחלקים גדולים ממנה( בעיקר אצל הצעירים ביותר) כן מנסה לא להרוס את אהבת הספר..
ספרי ילדים יוצרים מכנה תרבותי משותף, וגם אני מוצאת את עצמי מצטטת תוך כדי שיחה משפטים מספרים, ותמיד כיף לראות את זיק ההבנה בעיניו של בן שיחי, כשקלט מאין לקוח הציטוט. זר לא יבין זאת.
אכן רונית,ספרי ילדים יוצרים זאת, אפילו יותר מספרי מבוגרים. אני מניחה שהסיבה היא שגם מבוגרים שאינם קוראים בעצמם כן קוראים לילדיהם וכמובן מערכת החינוך שבחלקים גדולים ממנה( בעיקר אצל הצעירים ביותר) כן מנסה לא להרוס את אהבת הספר..