“הלילה הוא אויב”/שרית שמיר

גילוי נאות. שרית שמיר היא חברה אהובה. נוסף על שיחות הכתיבה, אנחנו מצלמות ומציירות יחד.

את עטיפת הספר בחדש שלה עיצבה ליאת פורטוגלי על בסיס ציור ששרית ציירה בקבוצה שלנו.

כשיצא הספר שלה הייתי הראשונה לרכוש אותו.

גילוי נאות 2. את השירה שלה אהבתי עוד לפני שהכרתי אותה.

“הלילה הוא אויב” הוא ספר השירים החדש שלה. הוא דקיק וכך קראתי אותו כמעט בלגימה אחת.

היו שירים שנדמה שמחוברים ישירות לכפתור הפעלת הדמעות אצלי. קראתי אותם בגרון לח מדמעות שלא זלגו.

הנה כמה שירים שבחרתי מתוכו

לֹא אֶכְתֹּב אֶת הַמִּלָּה “חֶמְלָה”

הִיא מַכְאִיבָה כָּכָה

חֶמְלָה לְעוֹלָם תִּהְיֶה מְקֻפֶּלֶת בְּתוֹךְ הָרִים שֶׁל כְּבִיסָה

הִיא דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּמְפֻתֶּלֶת, הִיא פַּעַם נוֹכַחַת וּפַעַם נִשְׁכַּחַת

אֲבָל יֵשׁ וְהִיא פְּנִימִית וְגַם שֶׁהַמַּגָּע בָּהּ נִבְדָּק

בִּזְהִירוּת
כְּמוֹ בֵּין שִׁבְרֵי זְכוּכִית.

וְאִי-אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עָלֶיהָ אוֹ אוֹתָהּ כָּכָה – “חֶמְלָה”

אֶפְשָׁר לְהִתְכַּסּוֹת אִתָּהּ יַחַד בַּמִּטָּה

אֶפְשָׁר גַּם לַחְשֹׁב שֶׁהִיא שֶׁלָּךְ וְגַם לִטְעוֹת שֶׁחָשַׁבְתְּ כָּךְ

לַחְזֹר וְלֶאֱסֹף אוֹתָהּ וְגַם לָדַעַת שֶׁתָּמִיד מְאַבְּדִים אוֹתָהּ

שֶׁיֵּשׁ לִמְצֹא אוֹתָהּ שׁוּב וְלִבְדֹּק אִם נִפְצְעָה אוֹ עֲדַיִן שְׁלֵמָה.

וְהִיא אֵינָהּ אֲזוּקָה אֶלָּא מֻתֶּרֶת

וּלַנֶּצַח תִּהְיֶה תְּפִלָּה

שֶׁהַלְוַאי וְאֵדַע

עֲיֵפוּת מְטַפֶּסֶת בִּי, כְּמוֹ מִפְרָשִׂים נִפְתָּחִים, מַרְגִּישָׁה אוֹתָהּ נִפְרֶשֶׂת בִּי, צַוָּאר, כְּתֵפַיִם, כַּפּוֹת יָדַיִם. בְּתוֹדַעְתִּי תְּמוּנוֹת, כְּמוֹ סְדָרוֹת בְּשָׁחוֹר-לָבָן, “קַו אוֹנִידִין”, מֵאוֹת מַלָּחִים נֶאֱחָזִים בְּמוֹט הַמִּפְרָשׂ וּמוֹתְחִים חָזָק וְהֵיטֵב בְּמַאֲמָץ כֹּה רַב. עַכְשָׁו הַעֲיֵפוּת הִיא אוֹקְיָנוֹס, אֲנִי הַגְּדוֹלָה כֹּה קְטַנָּה בְּתוֹכָהּ. עַכְשָׁו הָעֲיֵפוּת הִיא מְעַרְבֹּלֶת סְבוּכָה, אֵינִי מַצְלִיחָה לִמְשׁוֹת אוֹתִי מִתּוֹכָהּ. אֵין אִישׁ שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלִי הַנִּקְרָע. אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מְשׁוֹט עֵץ הַנִּתְלָשׁ בְּסַעֲרוֹת הַיָּם הַגְּדוֹלוֹת לְהֵאָחֵז בּוֹ, לְהֵעָשׂוֹת רְפוּיָה בְּתוֹכוֹ. עַכְשָׁו הַעֲיֵפוּת הִיא רוּחוֹת, מַצְלִיפָה בִּי קָשׁוֹת.

לסיום שיר ארס פואטי

וְדַוְקָא אֶת הַשִּׁיר שֶׁרָצִיתִי לִכְתֹּב הַיּוֹם, אֵינִי יְכוֹלָה לְהָבִיא אֶל הָאוֹר. מַבָּט בַּמִּלִּים הַבָּאוֹת אֶל תּוֹכִי, בִּטְּלוּ אוֹתוֹ, אֶת שִׁירִי. עַצְבוּת בָּאָה אֵלַי מִתּוֹךְ הַכָּרַת הָרֶגַע הַזֶּה, רֶגַע הַדִּבּוּר הַנֶּעְלָם, אוֹתוֹ אֶחָד שֶׁלֹּא אוּכַל לוֹמַר, אוּלַי לְעוֹלָם. אֶת הַשִּׁיר שֶׁרָצִיתִי לִכְתֹּב הַיּוֹם אֶצְטָרֵךְ לְקַפֵּל בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם עֲדִינוֹת, לְהַטְמִין עָמֹק בִּמְקוֹמוֹת אִינְטִימִיִּים רְכוּסִים הֵיטֵב. כִּי אִם אָעֵז וְאֶצְעַק אוֹתוֹ – אֵלֵךְ אֲנִי וְאֶתְפּוֹגֵג.