saritflainאפשר לקרוא את “בקרוב תתחילו להזיע” כספר קליל, רווי הומור, עוקצני, מותח, אבל אפשר גם לקרוא ולזהות בו רבדים נוספים
“בקרוב תתחילו להזיע”, ספרה השני של שירה רייז משולם (הוצאת כנרת) בעריכתה של עלמה כהן ורדי, הגיע אלי בדיוק בזמן.
אחרי רצף של ספרים מצוינים שלקחו אותי למסע, חיפשתי ספר מסוג אחר.
נתקלתי בכמה ספרים שממש לא אהבתי.
סטטיסטית זה הגיוני, מציאותית זה מתסכל.
רציתי ספר שיתפוס אותי מיד ועם זאת לא יגרום לי לחשוב על עצמי ועל מסעותיי יותר מדי ספר שיגרום לי להתנתק מהמציאות שזורמת מערוצי החדשות ועם זאת לא ארגיש זלזול באינטליגנציה שלי.
ובכן-מצאתי.
“בקרוב תתחילו להזיע” הוא בדיוק כזה. הכתיבה של שירה רייז משולם חכמה, צינית במידה, יש לה ביקורת על המציאות בה כולנו חיים, אבל היא לא מתריסה או בועטת לנו את האג’נדה שלה לגרון.
היא מאפשרת להתנתק מאותה מציאות, ועם זאת, כשמסיימים לקרוא את הספר, מוסיפים להרהר, הן בחיינו במקום המשוגע הזה, והן בספר החכם הזה.
להגיע לזה, מתוך ספר שהוא כביכול קליל, הומוריסטי, זה בהחלט הישג. הן של שירה רייז משולם, והן של עורכת הספר עלמה כהן ורדי.
זה המקום להזכיר את העריכה המצוינת, הכתיבה מהודקת, אף מילה לא מיותרת, יש קצב אחיד וזורם לכל פרק ובין הפרקים.
מעט על העלילה של “בקרוב תתחילו להזיע” ללא ספוילר:
אמלי, אישה צעירה, חתולת רחוב פראית וייצרית כלפי חוץ, ולמעשה נשמה פצועה, יוצאת לנקום את מותו של אהובה, עוז.
היא לא בוחלת בשום אמצעי, ומשתמשת בתכסיסים שלמדה מעוז, שגם הוא היה נשמה פצועה.
לצורך הנקמה עוברת אמלי מתל אביב אל היישוב המנומנם והשבע “פעמונית הרוח”, שם גדל עוז, ושם נשברה נפשו לראשונה.
לאמלי יש תכנית שלמה, האם תצליח? מה יקרה בדרך? מה היא מוכנה לעשות ועל מה היא מוכנה לוותר לשם כך?
את כל זה תגלו רק אם תקראו בספר.
עוד על הכתיבה והעריכה של הספר
הנה דוגמה למשהו שקשה לי להפריד בו בין הכתיבה לעריכה, אבל התוצאה משובחת.
פרק 3 הוא פרק קצרצר, חמש פיסקאות בסך הכל, ובכל זאת אני לומדת ממנו כל כך הרבה על הדמויות, מבלי לדעת כלום.
חשוב לא פחות, הוא גורם לי לרצות לדעת עוד המון.
הנה דוגמה לפיסקה שגרמה לי לראות את הכתוב כפרק מסדרת טלוויזיה (לכי על זה, שירה).
“באחת בצהריים אמלי נכנסת לפאב ‘טוביה’. בחוץ השמש שופכת את מלוא זעמה השמור לתחילת חודש יולי,
אבל בתוך הפאב האפלה מנצחת כתמיד. אמלי שואפת לתוך ריאותיה הכמהות אוויר מתקתק של עשן סיגריות, ריח אלכוהול זול, קורטוב של טחב וניחוח קלוש של בושם נשי.”
הנה דוגמה נוספת, ממנה אפשר להבין מי היא אמלי:
“המליחות העדינה שבאוויר גורמת לאמלי לחייך. היא אוהבת מאד את הים,
בעיקר בחורף כאשר הגלים הופכים אכזריים ואלימים ויש סיכוי טוב שמישהו יטבע.
אבל גם בתחילת הקיץ ידע הים כיצד להרגיע אותה – ברגעי תחתית הבור הצליחו לחישות הגלים להפוך את חייה לנסבלים מעט יותר.”
כזו היא אמלי, כזה היה עוז. פצועים, פוצעים.
בכתיבה של רייז משולם, אהבתי לא רק את מה שיש, אלא גם את מה שאין.
היא כותבת בהומור עוקצני, המקלדת שלה רוויה ציניות, אבל היא לא מגחיכה,
היא לא לועגת לדמויות שלה. גם לא לדמויות המשנה.
היא לא נותנת פתרונות סגורים מדי, נשאר מספיק מרווח למחשבות שלי כקוראת.
אפשר לקרוא את “בקרוב תתחילו להזיע” כספר קליל, רווי הומור, עוקצני, אבל אפשר גם לקרוא ולזהות בו רבדים נוספים.